יש בזה גם מעמסה ילדיי הם מאור עיניי ומשוש חיי, ואני מקדישה את כל כולי בשימחה ובאהבה לטיפול בהם, אבל לומר שאין בזה גם מעמסה? אני לא מוצאת סיבה להתכחש לאמת. לקום 3 פעמים בלילה זו לא מעמסה? לעזור לזה בשיעורים תוך כדי ניגוב טוסיקו של ההוא ופישור בין השלישי לרביעי שרבים ובוכים- זו לא מעמסה? ויש לי- כמו לכל הורה שבאמת מטפל בילדיו, ולא רק מבלה איתם "זמן איכות" עוד שפע דוגמאות. וכל זה לא גורע בכלום מהאושר שלי שזכיתי להיות אמם. בעיניי השואל שאלה שאלה רלוונטית. הורות היא גם מחוייבות, גם ויתור או נכונות לדחיית צרכיי לטובת צרכי הילד/ים. והשאלה היא, האמנם שני ההורים נכונים לכך במידה שווה (אין צורך בקטנוניות כמובן, לא מודדים בסנטימטרים, אבל הכוונה ברורה), או שזה הולך כמו אותו משפט שציטטתי כאן פעם: אבות עושים כמיטב יכולתם, אימהות עושות מה שצריך.