קחי
החולד/נתן אלתרמן לא להבל נשבעתי לך אומן, לא לשווא עקבייך אשוף. עם החולד חתרתי מעומק, וכמוהו עיקש וכשוף. את עצבת-ראשי המקריח, את יגון-ציפורניי הגדולות. את שמעיני בנפץ הטיח, בחרוק-הריצפה בלילות. מול מראה משובצת בנחושת, מתנועע נרך האביון. ההולכים אל פנייך בחושך, בך צפו מכתלים וחביון. ובצאתי לגנבך כשיבולת, סינוורני הנר בהילו, ונותרנו אני והחולד, חשוכים וסמורים למולו.