ובאשר לצלצול הבודד
חשבתי על הסתירה שהצבעת עליה, ואני מזכיר: השיר מתאר פנטזיה. האישה, תוך כדי עיסוק בתפירה, משחזרת במוחה אירוע מהעבר, שבו הבחור שאהבה עלב בה ופגע בה קשות. תוך כדי השחזור היא מדמיינת את הבחור עומד לפניה ופונה אליו ישירות: “מדוע מיהרת לברוח? מדוע מיהרת? אמור!” אז יכול להיות, שהאישה פשוט משלה את עצמה. היא אמנם שמעה צלצול בודד, שלא היה מיועד לה, אבל פירשה זאת כאילו הבחור חזר אליה לבקש סליחה, אך היסס, צלצל פעם אחת, התחרט וברח. וייתכן גם, שכך היה באמת: הבחור חזר, צלצל פעם אחת, נבהל וברח, וכשהיא פתחה את הדלת באיחור, ראתה אותו מתרחק. שתי האפשרויות מתיישבות עם סוף השיר, שבו ממשיכה האישה לדבר עם הבחור בדמיונה: “אם ערב יהיה ותבואה שנית פה ברחוב לעבור, תזכור שבחדר מרגוע, תזכור שדולק בו האור. תבוא, אם תרצה, כמו נער, דבר לא צריך לחדש. אין צורך בבכי וצער, סליחה לא צריך לבקש". ואולי ההסבר הוא פשוט יותר: אלתרמן בחר את המלים שנראו לו מתאימות מבחינת החריזה והמשקל, תוך שהוא מותיר מקום לדמיון ואינו מקפיד על דיוק מוחלט בעובדות. ככלות הכול, זה שיר, לא סיכום של חקירה פלילית. ולדוגמה, הוא כתב: “ואז נפתחות הדלתיים" (כדי לחרוז עם "פעמיים"), אף כי הגיוני יותר: “ואז נפתחת הדלת". ועל כן ייתכן, שכאשר האישה אומרת: “לפתע שמעתי בפתח צלצול פעמון", היא מתכוונת: “לפתע שמעתי בפתח את הפעמון מצלצל", לאו דווקא צלצול אחד. זו דעתי.