נניח שהבנתי את צמד המילים "זכותו לכבד את רצונו" (ולא הבנתי)
מתשובתך הבנתי, שאתה תולה את הגדרת כבוד האדם באדם עצמו. כלומר, רצונו הוא כבודו. ואם רצונו להתערטל בפומבי וטוען שזהו כבודו, האם נאמר כי התערטלות זו היא כבודו?
אלא על כרחך לומר, שייתכן שהגדרה זו אינה תלויה בו אלא אף בחברה בה הוא חי. אם כך אתה נכנס לפרובלמטיות עצומה מהי הגדרת החברה ל"כבוד" זה ועל שום מה? (האם יש כבוד "אוניברסלי" וכו'). וזה ודאי שאינו.
על כן, עדיף ככל היותר להמנע מביטויים אלו שייתכן כי רק בנורמות משפטיות מסויימות משתמשים בהם כדרך שהמשפטנים מורגלים לתאר חוקים וכללים במליצות ופיוטים שאין עימם ועם תיאור המציאות הזו דבר ("האדם הנאור".. לדוגמה).
אפנה אותך לפסיקה מפורסמת מאוד של אחד מאנשי המשפט הדגולים שקמו לעם זה בדורות האחרונים, שבלא קשר הינו גם תלמיד חכם, הרב והשופט מנחם אלון, שביקר בחריפות מעצרים הכוללים הפשטה אף שהעצור מסכים לכך והוא טוען כי אין בהפשטה זו משום גריעות כבודו או ביזויו. השופט אלון דן מהו כבוד האדם, ולא לחינם הוא פותח פסיקה זו עם היותו של כבוד האדם, תלוי בכבוד אלוהים המצוי בו (בצלם אלוהים וכו), כלומר נותן לזה משמעות דתית אמונית על גבול המצווה - הוא רק לא שם לב שבכך בעצם הוא אומר שכבוד האדם הוא בעצם כבוד אלוהים. הוא גם מאריך מאוד מהו המקור המערבי האתאיסטי לכבוד זה וגם שם המקור מגיע מעיקרון ה-Self Determination - כלומר הזכות למימוש עצמי של הפרט, שגם זה בעצם לא מסביר מהו כבוד האדם.. ואכמ"ל.
