האם עשיתי טעות?
לפני כחודשיים פגשתי בחור דרך פורום מסויים בתפוז והתחלנו לדבר ואז להיפגש.
הוא גר מאוד רחוק ממני וכדי להפגש שנינו היינו צריכי לנסוע שעה+ רק כדי להיפגש באמצע, מה שאומר שאינטימיות פיזית לא ממש באה בחשבון, מה שיוצר בעיה... ידעתי שכדי שדברים יהיו רציניים ביננו, פעם ראשונה שבאמת נוכל להיות ביחד זה כשהוא יבוא אליי לסוף שבוע ובדרך גם להכיר את המשפחה.
אני לא רואה את עצמי כאדם בררן אבל כן יש לי מספר דברים שהייתי רוצה מבן זוגי - אבל כשפגשתי אותו כל הדרישות עפו מהחלון ורציתי להמשיך להיפגש איתו למרות זאת, פשוט כי הוא אדם מדהים. הוא לא אדם מלומד (אני לא מדברת על תואר, לא סיים בגרות אפילו), לא יודע אנגלית בשיט, נמוך ממני בס"מ, מעשן כבד (ואין לי בעיה עם מעשנים פה ב-, אבל הוא ממש היה כבד ועוד עם טבק פח שעושה ריח ממש לא נעים). אבל כשניסיתי לראות עד כמה זה מפריע לי, הבנתי שזה לא כי האופי שלו היה כזה מהמם.
העניינים ניהיו מאוד אינטנסיביים (מצידו) נורא מהר ואחרי כמה שבועות התחלתי לקחת כמה צעדים אחורה והוא בתמורה רק יותר הלחיץ.
אני לא אדם שמסתיר את העניינים ואמרתי לו מהתחלה שאיתו אני שמה את כל הקלפים על השולחן כי אני באמת רוצה שיצליח, ובאמת כשאמרתי לו שהוא מלחיץ אותי ושהוא חייב להירגע טיפה כדי שאני לא אברח (לצערי יש לי את הנטייה הזאת) הוא באמת הוריד הילוך, אבל הנזק כבר נעשה וכבר התחלתי לשרוך את נעלי הריצה שלי.
אחרי שבוע נוסף שכל יום התחבטתי עם עצמי מה לעשות, החלטתי שזה לא פייר בשבילו וצלצלתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לחתוך(הייתי נפגשת איתו כי הגיעה לו פרידה פנים מול פנים, אבל לא רציתי שייסע שעה וחצי לכל כיוון רק כדי שאני אגיד לו שאני רוצה לסיים את זה).
אחרי שיחת הטלפון הזאת לא הפסקתי לבכות במשך יומיים, ועכשיו כמה שבועות אחרי אני עדיין חושבת עליו.
ואני אגיד לכם מה הבעיה, למה אני עדיין מתלבטת אם עשיתי טעות:
אני יודעת שאני לא אדם קל. אני חרדתית ואני מפחדת מהצל של עצמי, מאוד חסרת ביטחון וגם קשה לי למצוא את החיבור עם אנשים אחרים. גם עם חברות שלי של שנים אני לא מרגישה שהן באמת מכירות אותי, כי אני לא חושפת את המחשבות שלי מאוד מהר. בנוסף, אני מוצאת שהרבה מהפעמים כשמתחילים איתי זה נטו בקטע מיני ולא כדי באמת לנסות להכיר וזה נורא מתסכל אותי. ולכן אני מפחדת, מבועתת, להישאר לבד. אני לא לחוצת חתונה (לא יודעת אני בכלל רוצהף אבל זה כבר משהו אחר) אבל אני יודעת שהפחד הכי גדול שלי זה להישאר בודדה. ובגלל איך שאני, אני כבר כמעט בטוחה שזה יהיה גורלי ואני צריכה להתחיל מעכשיו למצוא דירה שהבעל בית יסכים שאגדל שם חיות מחמד.
ולכן למצוא מישהו שבאמת מתנהג אליי טוב (בחיים לא הרגשתי יותר נאהבת מאשר כשהייתי איתו), ונחשף לחרדות שלי ועדיין לא ברח חח (עדיף לצחוק מאשר לבכות, לא?) - זה לא משהו שמגיע כל שני וחמישי.
ולכן המצב הוא כך: אני מתגעגעת אל איך שהיה גורם לי להרגיש. אני מתגעגעת אל איך שהיה מתנהג אליי. אבל אני לא מתגעגעת אליו ספציפית. אולי לא הייתה לי משיכה מינית אליו (אני לא מגזימה, כשהייתי חוזרת הבייתה הרגשתי כאילו אני מסריחה מסיגריות נובלס אפילו שלא עישנתי בכלל), אבל אולי כדאי היה לי לוותר על משיכה מינית רק כדי להשיג את הקשר הרגשי שהיה?
**חשוב לציין שבגלל שאני מודעת לעובדה שרק התגעגעת להרגשה שלי ולא אליו זאת הסיפה שהחלטתי לחתוך, כי ידעתי שלא מגיע לו להיות עם מישהי שלא רוצה אותו ואני לא אגואיסטית מספיק כדי להשאיר אותו רק להנאתי**
לפני כחודשיים פגשתי בחור דרך פורום מסויים בתפוז והתחלנו לדבר ואז להיפגש.
הוא גר מאוד רחוק ממני וכדי להפגש שנינו היינו צריכי לנסוע שעה+ רק כדי להיפגש באמצע, מה שאומר שאינטימיות פיזית לא ממש באה בחשבון, מה שיוצר בעיה... ידעתי שכדי שדברים יהיו רציניים ביננו, פעם ראשונה שבאמת נוכל להיות ביחד זה כשהוא יבוא אליי לסוף שבוע ובדרך גם להכיר את המשפחה.
אני לא רואה את עצמי כאדם בררן אבל כן יש לי מספר דברים שהייתי רוצה מבן זוגי - אבל כשפגשתי אותו כל הדרישות עפו מהחלון ורציתי להמשיך להיפגש איתו למרות זאת, פשוט כי הוא אדם מדהים. הוא לא אדם מלומד (אני לא מדברת על תואר, לא סיים בגרות אפילו), לא יודע אנגלית בשיט, נמוך ממני בס"מ, מעשן כבד (ואין לי בעיה עם מעשנים פה ב-, אבל הוא ממש היה כבד ועוד עם טבק פח שעושה ריח ממש לא נעים). אבל כשניסיתי לראות עד כמה זה מפריע לי, הבנתי שזה לא כי האופי שלו היה כזה מהמם.
העניינים ניהיו מאוד אינטנסיביים (מצידו) נורא מהר ואחרי כמה שבועות התחלתי לקחת כמה צעדים אחורה והוא בתמורה רק יותר הלחיץ.
אני לא אדם שמסתיר את העניינים ואמרתי לו מהתחלה שאיתו אני שמה את כל הקלפים על השולחן כי אני באמת רוצה שיצליח, ובאמת כשאמרתי לו שהוא מלחיץ אותי ושהוא חייב להירגע טיפה כדי שאני לא אברח (לצערי יש לי את הנטייה הזאת) הוא באמת הוריד הילוך, אבל הנזק כבר נעשה וכבר התחלתי לשרוך את נעלי הריצה שלי.
אחרי שבוע נוסף שכל יום התחבטתי עם עצמי מה לעשות, החלטתי שזה לא פייר בשבילו וצלצלתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לחתוך(הייתי נפגשת איתו כי הגיעה לו פרידה פנים מול פנים, אבל לא רציתי שייסע שעה וחצי לכל כיוון רק כדי שאני אגיד לו שאני רוצה לסיים את זה).
אחרי שיחת הטלפון הזאת לא הפסקתי לבכות במשך יומיים, ועכשיו כמה שבועות אחרי אני עדיין חושבת עליו.
ואני אגיד לכם מה הבעיה, למה אני עדיין מתלבטת אם עשיתי טעות:
אני יודעת שאני לא אדם קל. אני חרדתית ואני מפחדת מהצל של עצמי, מאוד חסרת ביטחון וגם קשה לי למצוא את החיבור עם אנשים אחרים. גם עם חברות שלי של שנים אני לא מרגישה שהן באמת מכירות אותי, כי אני לא חושפת את המחשבות שלי מאוד מהר. בנוסף, אני מוצאת שהרבה מהפעמים כשמתחילים איתי זה נטו בקטע מיני ולא כדי באמת לנסות להכיר וזה נורא מתסכל אותי. ולכן אני מפחדת, מבועתת, להישאר לבד. אני לא לחוצת חתונה (לא יודעת אני בכלל רוצהף אבל זה כבר משהו אחר) אבל אני יודעת שהפחד הכי גדול שלי זה להישאר בודדה. ובגלל איך שאני, אני כבר כמעט בטוחה שזה יהיה גורלי ואני צריכה להתחיל מעכשיו למצוא דירה שהבעל בית יסכים שאגדל שם חיות מחמד.
ולכן למצוא מישהו שבאמת מתנהג אליי טוב (בחיים לא הרגשתי יותר נאהבת מאשר כשהייתי איתו), ונחשף לחרדות שלי ועדיין לא ברח חח (עדיף לצחוק מאשר לבכות, לא?) - זה לא משהו שמגיע כל שני וחמישי.
ולכן המצב הוא כך: אני מתגעגעת אל איך שהיה גורם לי להרגיש. אני מתגעגעת אל איך שהיה מתנהג אליי. אבל אני לא מתגעגעת אליו ספציפית. אולי לא הייתה לי משיכה מינית אליו (אני לא מגזימה, כשהייתי חוזרת הבייתה הרגשתי כאילו אני מסריחה מסיגריות נובלס אפילו שלא עישנתי בכלל), אבל אולי כדאי היה לי לוותר על משיכה מינית רק כדי להשיג את הקשר הרגשי שהיה?
**חשוב לציין שבגלל שאני מודעת לעובדה שרק התגעגעת להרגשה שלי ולא אליו זאת הסיפה שהחלטתי לחתוך, כי ידעתי שלא מגיע לו להיות עם מישהי שלא רוצה אותו ואני לא אגואיסטית מספיק כדי להשאיר אותו רק להנאתי**
