אני ממש מתלבטת. אין ספק, לדעתי לפחות, שבתבנית הזאת תמיד נוצרת עמימות בקריאה. לקרוא הפרידה - נראה לגמרי כמו הִפרידה. אז לנקד עשרות מופעים, לעתים, של מילים כמו הערֵמה, הפרֵדה, וכדומה?
הרבה אנשים מעדיפים את הצורה הישנה פרידה, שלפי ההקשר בד"כ גם ברורה עם ה"א הידיעה - הפרידה - יותר מאשר הצורה הפרדה ללא ניקוד.
ברור להם (ולי) אינטואיטיבית שהר' מנוקדת בצירה והם רגילים לכך ואוהבים את הצורה הזאת. אולי במיוחד הדור הוותיק או החצי-ותיק.
ובלי להיכנס לקִרבה המדויקת מבחינה דקדוקית, הרי ישנן צורות ותבניות אחרות שבהן כן "מאושר" להשתמש בי' בכתיב מלא - אני חושבת בעיקר על מילים כמו היקף, הישג... - שבהן העיצור שבא אחרי הי' אינו מאותיות אחהע"ר.
מה דעתכם?
הרבה אנשים מעדיפים את הצורה הישנה פרידה, שלפי ההקשר בד"כ גם ברורה עם ה"א הידיעה - הפרידה - יותר מאשר הצורה הפרדה ללא ניקוד.
ברור להם (ולי) אינטואיטיבית שהר' מנוקדת בצירה והם רגילים לכך ואוהבים את הצורה הזאת. אולי במיוחד הדור הוותיק או החצי-ותיק.
ובלי להיכנס לקִרבה המדויקת מבחינה דקדוקית, הרי ישנן צורות ותבניות אחרות שבהן כן "מאושר" להשתמש בי' בכתיב מלא - אני חושבת בעיקר על מילים כמו היקף, הישג... - שבהן העיצור שבא אחרי הי' אינו מאותיות אחהע"ר.
מה דעתכם?