הריני לעשות סדר בדברים...
יעסקו כל האחרים בטענות בורות זה כנגד רעהו, ואנו נעשה סדר בדברים. כל מאכל הנעשה בערבוב של קמח עם מים - הינו חמץ גמור (מלבד היוצא מן הכלל היחידי, הנקרא מצה). לא משנה כלל כמה זמן בושל וכמה זמן עורבב עם המים לפני הבישול. כך שהקוסקוס אסור מעצם היותו עשוי מסולת, וכן גם גרעיני החיטה והבורגול, גם טרם בושל במים (היות שמהלחות שבאוויר החיטה ומוצריה מחמיצים). שימו לב - הבעיה היא ההחמצה ולא התפיחה... כיוון שההחמצה היא פונקציה ישירה של התפיחה, משום כך אסורה התפיחה. קמח יבש אינו חמץ. הוא ספק חמץ, כיוון שחוששים שנרטב מרטיבות או מלחות. כעת יש להסביר מה קורה ביוצא מן הכלל - המצה. המצה עשויה מגרעיני חיטה שנשמרו מלחות כדי שלא יחמיצו טרם הטחינה. לאחר שנטחנו לקמח, מערבבים אותו במים וממהרים ללוש ולאפות בחום גבוה בתנור, טרם שעבר הזמן הדרוש כדי שהקמח יחמיץ במים. לכן המצה אינה חמץ. אם היו מבשלים אותן תחת לייבש אותם באפייה בחום גבוה בתנור - הם היו חמץ למהדרין, בדיוק כמו הקוסקוס. אז מה שקובע כאן הוא שייבשו אותן בחום גבוה - כלומר ייבשו את המים טרם שהבצק החמיץ, וממילא אין החמצה של הבצק. במצה עשירה יש משהו אחר - הקמח אינו נוגע במים, אלא במי פירות בלבד. מי פירות אינם מחמיצים את הבצק. יש מחמירים ונמנעים ממצה עשירה בפסח, מהסיבה הפשוטה, שאם נכנסה טיפת מים אחת זעירה במי הפירות, היא אינה בטלה בשישים, מהסיבה שנוכחות מים (ולו טיפה אחת) במי הפירות גורמת להחמצה מהירה הרבה יותר של הבצק מאשר אם היה נילוש במים רגילים... וחוששים שאי אפשר להיות בטוחים שלא נכנסה טיפת מים זעירה למי הפירות. כעת יכולים המעוניינים להמשיך ולטעון טענות בורות זה כנגד זה, וכל המרבה - הרי זה משובח.
