חיים פרידמן1
New member
האם קיימת סתירה בין עבודת ה' לשמה לטעמי המצוות? כוונת התפילה
פרק יח. וע"פ זה יובן שאין עניין טעמי המצוות סותר לעבודת ה' לשמה. ויובן בהקדים ששני מיני טעמים למצוות יש. יש טעם המסביר את המצווה איך עשייתה מתחייבת מידיעת ה' וכמ"ש לעיל עניין דרכי ה', ויש טעם המסביר תכלית המצווה. ועל דרך הפסוקים "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ו"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ו"למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים להם על פני השדה". והנה הגם שבוודאי זכירת יציאת מצרים על דרך משל מועלת לידיעת ה', והמצוות שתכליתן זכירת יציאת מצרים מועילות לזכירת יציאת מצרים, אף על פי כן אין זה מחויב שתבוא ידיעת ה' דווקא ע"י יציאת מצרים. שהרי אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו קודם יציאת מצרים. וגם אין מתחייב מזכירת יציאת מצרים שיבוא האדם מזה לידיעת ה'. אתה רואה בעובדי העגל שאמרו עליו "אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים". וכן אמר ירבעם על העגלים שהציב. אלא שבוודאי יש בה תועלת לידיעת ה' ויש במצוות תועלת לזכירה. אבל טעם מצוות אלה לבדן אינה מחייבת את עשייתן. וחיוב עשייתן אינו אלה מחמת שהמצווה עליהן לא ציווה אלא כדי שנגיע מזה לידיעת ה'. וכיוון שלא הופעל המצווה עליהן אלא מידיעת ה' שבדעתו ומזה לבד בא הציווי עליהן הרי שמצד זה אנו מחויבים לקיים מצוות אלו. לא מחמת טעמן. הגם שמצד המצווה בוודאי לא ציווה אלא מחמת הטעם. ולכן הקדימו ישראל במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע". שכיוון ששמעו את הקב"ה מדבר עם משה וידעו שמשה אינו מדבר אליהם אלא מתוך ידיעת ה' המפעילה אותו מיד קיבלו עליהם לעשות ככל אשר יצווה אותם בשם ה'. הגם שבוודאי יודעים שבהכרח יש לכל מצווה טעם ואת זה ישמעו. אבל העשייה אינה מחמת טעם הציווי אלא מחמת שלא בא הציווי אלא מידיעת ה'.
פרק יט. וע"פ זה יובן שאין טעם המצווה כוונת המצווה. כי הגם שיש לכל מצווה טעם, כל זמן שיקיים האדם המצווה בשביל טעמה, הרי שלא השיג התכלית הרצויה במצווה. וכמו שהתבאר בפרק י"ז שכל זמן שיפעל האדם לתכלית עדיין אינה בפועל והיא פועלת לצאת מכוח אל הפועל. והטעם האחרון של כולן הוא ידיעת ה' וההליכה בדרכיו כמ"ש ה' ע"י נביאיו "דעת חפצתי" ו"השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי". ומי שהשיג התכלית אינו פועל כדי להשיג דבר זולת הפעולה. וכיוון שיש מצוות שיש להן תכלית הרי שאם יפעל האדם בשביל התכלית הרי שלא השיג תכליתה. אבל משיג התכלית בהכרח אינו פועל לתכלית. אלא עושה המצווה שיש לה תכלית כיוון שבא עליה הציווי מה'. ועל אף שה' לא ציווה אלא בשביל תכליתה הרי שמשיג האמת בהכרח אינו מקיים המצווה בשביל תכליתה, כי כבר השיג תכליתה אלא רק בגלל שה' הוא שציווה בה. ולא מחמת הטעם שציווה.
פרק כ. וע"פ זה יובן גם עניין כוונת התפילה. כי בוודאי שלתפילה יש תועלת גדולה בידיעת ה'. והנה, אם יכוון האדם בתפילתו כדי להשיג מבוקשו בוודאי שרחוק הוא מאוד מתכלית המצווה. שהרי כל תכלית שירצה האדם הוא נפעל בה וכמבואר לעיל. ואפילו מי שעיקר כוונתו בשבחו של מקום. הנה אם לא ידע את ה' בשלמות ולא הפריד לגמרי בינו לברואיו ומדמה שמה שמשבחו בשבחים שהם שבחים לנבראים הם גם שבחים לבורא. הנה הוא הגם שקרוב לתכלית יותר ממי שעיקר כוונתו להשיג מבוקשו, שהרי כל כוונתו הוא השגת רצון ה' ולא זולת זה עדיין ודאי שלא הגיע לתכלית. כי אם היה מגיע לתכלית ידיעת ה' היה יודע שכל שבח שישבחו ביחס לנברא מברואיו הרי שגינהו גנאי גדול שכן אין כל ערך בין מי שפועל בהחלט לכל נברא שנפעלותו קודמת בהכרח לכל פעולה. ואפילו מי שכבר ידע זאת ואינו מכוון בשבחו של מקום אלא לבטל כל שבח מהנבראים וכל כוונתו בשבחו של מקום הוא שישריש בנפשו שאין ראוי לשום השגת שום נברא לתכלית שכן כולם מעשי ידיו ויותר ראוי לשום השגת בוראם לתכלית. והנה כוונה זו השרישו ההולכים בדרך ר' ישראל בעל שם טוב זצ"ל בכל מעשיהם ובפרט בתפילה. וכבר באה הדרכה ארוכה לכוונה זו וכיוצא בה מהכוונות שעניינן לבטל את היחס בין ה' לברואיו בדעת האדם ולייחד כוונת האדם לה' לבדו על ידי כוונת התפילה בכתבי הרב מלאדי זצ"ל וממשיכיו. ואף על פי שכוונה זו בוודאי קרובה לתכלית יותר מכל הכוונות שקדמו, שהרי אין בה מאומה מן הערבוב בין ה' לברואיו, אף על פי כן כיוון שמכוון האדם לתכלית בהכרח עוד לא השיגה וכמו שכבר התבאר בפרק י"ז. ואף על פי שאפשר שהפריד אדם זה בדעתו את ה' מכל ברואיו, עדיין אין כל פעולותיו פעולת אותה הדעה כי הוא עדיין מכוון להשיגה. ולא יהיו כל פעולותיו פעולת אותה הדעה אלא אם יכוון האדם בכל פעולותיו קיום הציווי לבד.
פרק כא. ומכל זה יובן שלא די בידיעה לבדה כדי להידבק בה' באמת אלא גם בכוונה הנכונה בכל פעולות האדם אחר הידיעה. כי אין לאדם פעולה עצמית אלא בבחירה בין כמה פעולות שיכול בתוך חוקי הטבע שהוא נפעל על ידם. ולכן לא תהיין פעולות האדם פעולות עצמיות באמת אלא מצד הכוונה. שכשמכוון לפועל העצמי בהחלט שאינו נפעל ומכוון להידבק בו על ידי בחירתו במעשה הנכון הרי שרק מצד הכוונה הזו הוא באמת עם ה'. אבל כל זמן שמכוון האדם להשיג תכלית ואפילו תהיה התכלית השגת ה' עדיין אינו עם ה'. וכל זמן שיכוון האדם לעצם פעולת המצווה, היינו עצם המעשה שעושה, אינו עם ה' עדיין. כי בכל מעשה האדם נפעל עוד קודם שיפעל. ורק מצד שמכוון האדם לעבוד את הפועל פעולה עצמית באמת ויודע שאינו יכול לעובדו אלא בבחירה בפעולה פלונית על זולתה, והרי הוא עובדו מצד הבחירה בציוויו, לא מחמת המעשה הנפעל עצמו, אז יודע האדם את ה' בכל מעשיו וכמו שאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו". וכל זמן שמכוון האדם לעניין בפעולת המצווה עצמה, ואפילו הייתה זו התפילה בכוונה האמורה, הגם שמצד רצונו הוא רוצה להגיע לה' עדיין אינו עם ה'. עד שיכוון האדם בעצם הבחירה בקיום ציוויו ומצד זה הוא תמיד עם ה'. כי בחירתו תמיד בידו. וכשלא יסיח האדם דעתו ממנה ומהקדוש ברוך הוא שמפעילה הרי הוא תמיד בידי ה'. ומי שהבין כוונה זו יש לו את הדבר הגדול ביותר שלא ניתן לקחתו ממנו. כי לא יוכל האדם לעבוד את ה' אלא בפעולה. ולא תהיה הפעולה פעולת הדעה עצמה אלא כשתהיה בכוונה הראויה. כי יכול האדם לדעת את ה' אבל לא יודע כיצד יהיו כל מעשיו פעולות ידיעתו וכיצד לא ייפרד מה' אחר שנודע לו. ורק כשידע האדם לפעול הפעולה הנכונה עם הכוונה לא לעצם הפעולה אלא לדבקות במצווה יזכה להישאר תמיד עם ה' ולא יסור ה' הימנו לעולם.
פרק יח. וע"פ זה יובן שאין עניין טעמי המצוות סותר לעבודת ה' לשמה. ויובן בהקדים ששני מיני טעמים למצוות יש. יש טעם המסביר את המצווה איך עשייתה מתחייבת מידיעת ה' וכמ"ש לעיל עניין דרכי ה', ויש טעם המסביר תכלית המצווה. ועל דרך הפסוקים "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ו"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" ו"למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים להם על פני השדה". והנה הגם שבוודאי זכירת יציאת מצרים על דרך משל מועלת לידיעת ה', והמצוות שתכליתן זכירת יציאת מצרים מועילות לזכירת יציאת מצרים, אף על פי כן אין זה מחויב שתבוא ידיעת ה' דווקא ע"י יציאת מצרים. שהרי אברהם אבינו ע"ה הכיר את בוראו קודם יציאת מצרים. וגם אין מתחייב מזכירת יציאת מצרים שיבוא האדם מזה לידיעת ה'. אתה רואה בעובדי העגל שאמרו עליו "אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים". וכן אמר ירבעם על העגלים שהציב. אלא שבוודאי יש בה תועלת לידיעת ה' ויש במצוות תועלת לזכירה. אבל טעם מצוות אלה לבדן אינה מחייבת את עשייתן. וחיוב עשייתן אינו אלה מחמת שהמצווה עליהן לא ציווה אלא כדי שנגיע מזה לידיעת ה'. וכיוון שלא הופעל המצווה עליהן אלא מידיעת ה' שבדעתו ומזה לבד בא הציווי עליהן הרי שמצד זה אנו מחויבים לקיים מצוות אלו. לא מחמת טעמן. הגם שמצד המצווה בוודאי לא ציווה אלא מחמת הטעם. ולכן הקדימו ישראל במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע". שכיוון ששמעו את הקב"ה מדבר עם משה וידעו שמשה אינו מדבר אליהם אלא מתוך ידיעת ה' המפעילה אותו מיד קיבלו עליהם לעשות ככל אשר יצווה אותם בשם ה'. הגם שבוודאי יודעים שבהכרח יש לכל מצווה טעם ואת זה ישמעו. אבל העשייה אינה מחמת טעם הציווי אלא מחמת שלא בא הציווי אלא מידיעת ה'.
פרק יט. וע"פ זה יובן שאין טעם המצווה כוונת המצווה. כי הגם שיש לכל מצווה טעם, כל זמן שיקיים האדם המצווה בשביל טעמה, הרי שלא השיג התכלית הרצויה במצווה. וכמו שהתבאר בפרק י"ז שכל זמן שיפעל האדם לתכלית עדיין אינה בפועל והיא פועלת לצאת מכוח אל הפועל. והטעם האחרון של כולן הוא ידיעת ה' וההליכה בדרכיו כמ"ש ה' ע"י נביאיו "דעת חפצתי" ו"השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה כי באלה חפצתי". ומי שהשיג התכלית אינו פועל כדי להשיג דבר זולת הפעולה. וכיוון שיש מצוות שיש להן תכלית הרי שאם יפעל האדם בשביל התכלית הרי שלא השיג תכליתה. אבל משיג התכלית בהכרח אינו פועל לתכלית. אלא עושה המצווה שיש לה תכלית כיוון שבא עליה הציווי מה'. ועל אף שה' לא ציווה אלא בשביל תכליתה הרי שמשיג האמת בהכרח אינו מקיים המצווה בשביל תכליתה, כי כבר השיג תכליתה אלא רק בגלל שה' הוא שציווה בה. ולא מחמת הטעם שציווה.
פרק כ. וע"פ זה יובן גם עניין כוונת התפילה. כי בוודאי שלתפילה יש תועלת גדולה בידיעת ה'. והנה, אם יכוון האדם בתפילתו כדי להשיג מבוקשו בוודאי שרחוק הוא מאוד מתכלית המצווה. שהרי כל תכלית שירצה האדם הוא נפעל בה וכמבואר לעיל. ואפילו מי שעיקר כוונתו בשבחו של מקום. הנה אם לא ידע את ה' בשלמות ולא הפריד לגמרי בינו לברואיו ומדמה שמה שמשבחו בשבחים שהם שבחים לנבראים הם גם שבחים לבורא. הנה הוא הגם שקרוב לתכלית יותר ממי שעיקר כוונתו להשיג מבוקשו, שהרי כל כוונתו הוא השגת רצון ה' ולא זולת זה עדיין ודאי שלא הגיע לתכלית. כי אם היה מגיע לתכלית ידיעת ה' היה יודע שכל שבח שישבחו ביחס לנברא מברואיו הרי שגינהו גנאי גדול שכן אין כל ערך בין מי שפועל בהחלט לכל נברא שנפעלותו קודמת בהכרח לכל פעולה. ואפילו מי שכבר ידע זאת ואינו מכוון בשבחו של מקום אלא לבטל כל שבח מהנבראים וכל כוונתו בשבחו של מקום הוא שישריש בנפשו שאין ראוי לשום השגת שום נברא לתכלית שכן כולם מעשי ידיו ויותר ראוי לשום השגת בוראם לתכלית. והנה כוונה זו השרישו ההולכים בדרך ר' ישראל בעל שם טוב זצ"ל בכל מעשיהם ובפרט בתפילה. וכבר באה הדרכה ארוכה לכוונה זו וכיוצא בה מהכוונות שעניינן לבטל את היחס בין ה' לברואיו בדעת האדם ולייחד כוונת האדם לה' לבדו על ידי כוונת התפילה בכתבי הרב מלאדי זצ"ל וממשיכיו. ואף על פי שכוונה זו בוודאי קרובה לתכלית יותר מכל הכוונות שקדמו, שהרי אין בה מאומה מן הערבוב בין ה' לברואיו, אף על פי כן כיוון שמכוון האדם לתכלית בהכרח עוד לא השיגה וכמו שכבר התבאר בפרק י"ז. ואף על פי שאפשר שהפריד אדם זה בדעתו את ה' מכל ברואיו, עדיין אין כל פעולותיו פעולת אותה הדעה כי הוא עדיין מכוון להשיגה. ולא יהיו כל פעולותיו פעולת אותה הדעה אלא אם יכוון האדם בכל פעולותיו קיום הציווי לבד.
פרק כא. ומכל זה יובן שלא די בידיעה לבדה כדי להידבק בה' באמת אלא גם בכוונה הנכונה בכל פעולות האדם אחר הידיעה. כי אין לאדם פעולה עצמית אלא בבחירה בין כמה פעולות שיכול בתוך חוקי הטבע שהוא נפעל על ידם. ולכן לא תהיין פעולות האדם פעולות עצמיות באמת אלא מצד הכוונה. שכשמכוון לפועל העצמי בהחלט שאינו נפעל ומכוון להידבק בו על ידי בחירתו במעשה הנכון הרי שרק מצד הכוונה הזו הוא באמת עם ה'. אבל כל זמן שמכוון האדם להשיג תכלית ואפילו תהיה התכלית השגת ה' עדיין אינו עם ה'. וכל זמן שיכוון האדם לעצם פעולת המצווה, היינו עצם המעשה שעושה, אינו עם ה' עדיין. כי בכל מעשה האדם נפעל עוד קודם שיפעל. ורק מצד שמכוון האדם לעבוד את הפועל פעולה עצמית באמת ויודע שאינו יכול לעובדו אלא בבחירה בפעולה פלונית על זולתה, והרי הוא עובדו מצד הבחירה בציוויו, לא מחמת המעשה הנפעל עצמו, אז יודע האדם את ה' בכל מעשיו וכמו שאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו". וכל זמן שמכוון האדם לעניין בפעולת המצווה עצמה, ואפילו הייתה זו התפילה בכוונה האמורה, הגם שמצד רצונו הוא רוצה להגיע לה' עדיין אינו עם ה'. עד שיכוון האדם בעצם הבחירה בקיום ציוויו ומצד זה הוא תמיד עם ה'. כי בחירתו תמיד בידו. וכשלא יסיח האדם דעתו ממנה ומהקדוש ברוך הוא שמפעילה הרי הוא תמיד בידי ה'. ומי שהבין כוונה זו יש לו את הדבר הגדול ביותר שלא ניתן לקחתו ממנו. כי לא יוכל האדם לעבוד את ה' אלא בפעולה. ולא תהיה הפעולה פעולת הדעה עצמה אלא כשתהיה בכוונה הראויה. כי יכול האדם לדעת את ה' אבל לא יודע כיצד יהיו כל מעשיו פעולות ידיעתו וכיצד לא ייפרד מה' אחר שנודע לו. ורק כשידע האדם לפעול הפעולה הנכונה עם הכוונה לא לעצם הפעולה אלא לדבקות במצווה יזכה להישאר תמיד עם ה' ולא יסור ה' הימנו לעולם.