סוציאל דמוקרט
New member
האם תהליכי השלום יביאו שלום אמיתי?
האם אנחנו יכולים להאמין לפוליטיקאים, שאומרים שתהליכי השלום הנוכחיים יפתרו את כל בעיות החברה הישראלית? מנדי רבין מנתחת את האינטרסים של המיליונרים "אוהבי השלום" ושל ממשלות ישראל כולנו רוצים שלום. אף אחד לא אוהב ללכת למילואים, אף אחד לא אוהב את השכול. כולנו היינו רוצים תהליך שלום שיביא שלום אמיתי ורווחה כלכלית. האם זו ההזדמנות שלנו? פוליטיקאים כל הזמן מבקשים מאיתנו סבלנות. הם מבטיחים שאם רק נשב בשקט, אם רק הסבול את העוני והאבטלה עוד קצת ונחכה ש"תהליך השלום" יסתיים, הכל יהיה בסדר. השלום לבדו יביא לנו עושר, כך הם אומרים, השלום יפתור את כל הבעיות הכלכליות שלנו ויצמצם את אי-השוויון בחברה. אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם באמת עדיף לשבת בשקט? האם אנחנו יכולים לסמוך על הממשלה? האם תהליך השלום הנוכחי באמת יביא שלום אמיתי ורווחה כלכלית? האם זהו תהליך שלום שמשרת את האינטרסים של ההמונים? בעלי ההון הפיקו רווחים עצומים מהשליטה בשטחים, אם דרך ניצול של עובדים פלסטינים ואם ממכירת מוצרים ישראליים לשוק בגדה ובעזה. אחרי שהפלסטינים החליטו לא להיות פראיירים יותר ולהיאבק, העלי ההון הבינו ש"שלום" (בתנאים שנוחים להם) יכול לשרת אותם טוב יותר. למה בעלי ההון רוצים שלום? כפי שהמדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה לא משרתת את האינטרסים שלנו, כך גם תהליך השלום, שבעלי ההון מכוונים אותו כדי שישרת את האינטרסים שלהם. אילו אינטרסים יש לבעלי ההון בתהליך השלום? בעלי ההון הישראלים הגיעו למסקנה שכל תהליך שלום חייב להתאים לצרכים שלהם. לכן נתן דוב לאוטמן את הבסיס הכלכלי ל-'דור-שלום' - לא כדי לשקם את החברה הישראלית או לעזור לשלום בכסף, אלא כדי לעשות כסף משלום. לאוטמן ומיליונרים נוספים היו מוכנים להסכים להקמת מדינה פלסטינית, בתנאי שזו תגן על האינטרסים הכלכליים שלהם ותאפשר להם להמשיך לנצל את העובדים הפלסטינים והישראלים, כשכירים וכצרכנים. איגוד התעשיינים טוען שהסכם שלום עם סוריה יביא ליצוא של 1.5 מיליארד דולר כל שנה. יכול להיות, אבל השאלה היא אם אנחנו ניהנה מזה. בעלי ההון ירוויחו עוד, אבל הם לא יעלו את המשכורות שלנו. הם לא יסכימו לשלם יותר מסכים, ולאפשר בכך את הגדלת ההשקעה במדינת הרווחה. להפך: אם הממשלה או העובדים יעזו לדרוש מהם עוד כסף, יוכלו בעלי ההון לאיים בהעברת מפעלים לסוריה או ללבנון, ובהתאם לצורך גם לממש את האיום. מה זה אומר? זה אומר שכבר עכשיו, כתוצאה מתהליך השלום, מפעלים עוברים לירדן, כי כוח העבודה שם זול יותר. מפעלי טקסטיל בגליל נסגרו ונפתחו מחדש בירדן. דוב לאוטמן מיודענו, ש'דור-שלום' סוללת עבורו את הדרך לשלום של עשירים, כבר העביר 50% מהייצור של החברה שלו, דלתא, לירדן. כך מקבלים העובדים הישראלים אבטלה תמורת שלום, ואם, חס וחלילה, ננסה להיאבק למען שיפור תנאי העבודה שלנו, המעסיק יאיים לפטר אותנו ולפתוח עסק חדש, בלבנון למשל. עפרה שטראוס-להט, יו"ר הוועדה לסחר חוץ באיגוד התעשיינים, אמרה שהסכם שלום בין ישראל ללבנון ייתן לתעשיינים גישה לנמלים לבנוניים. המשמעות, מוסיפה שטראוס-להט, היא שתהיה להם גישה חלופית לים בזמן שביתות בנמלים ישראליים. כבר בשביתת עובדי הנמלים האחרונה עשו בעלי ההון שימוש בנמל עקבה. כשהם אומרים שהשלום יביא עושר, הם מתכוונים לרווחים שלהם, לא לרמת החיים שלנו. הם שלום כזה יחזיק מעמד? צריך לשים לב למה שקורה לרמת החיים. אצלנו, וגם בשטחים - אם הפלסטינים לא יראו שיפור, הם הם יישבו בשקט? ב-1994 נחתם, כחלק מהסכמי אוסלו, הסכם כלכלי עם המנהיגות הפלסטינית: ההסכם מונע מהפלסטינים למכור מוצרים חקלאיים לישראל ולהשתמש במטבע משלהם. ההסכם עם ירדן כולל גם פתיחת "אזור חופשי לייצור" בשטחה, שם יוכלו בעלי ההון הישראלים והבינלאומיים להנות מכוח עבודה זול, בלתי מאורגן ונטול זכויות בסיסיות, ובו-זמנית לזהם את נהר הירדן בלי לחשוש מהחוקים נגד זיהום שקיימים בארץ. בעלי ההון מכל הצדדים מתכוונים להמשיך לנצל את ההמונים הפלסטיניים, ואין להם שום פיתרון לבעיות הקשות של העוני בשטחים וברצועה. האינתיפאדה הראתה לנו שהפלסטינים לא מוכנים להיות פראיירים לאורך זמן. אם לא עכשיו, אז בעתיד יקום דור חדש של פלסטינים וייאבק נגד הדיכוי והניצול, שנמשכים גם ללא כיבוש ישראלי ישיר. מה יהיה שווה השלום אז? איזה ביטחון יהיה לנו כל עוד אנחנו והם סובלים מעוני? מה הפיתרון? מעמד העובדים תמיד משלם את המחיר, גם במלחמה וגם בשלום. במלחמה הוא משלם את מחיר הדם, ובשלום את מחיר הניצול על ידי בעלי ההון. השלום הזה יהיה כלי בידי בעלי ההון לסכסך בין העובדים הישראלים והפלסטינים. לדוגמה: כדי להפעיל לחץ על פועלי הנמל באשדוד ובחיפה, תהיה להם אופציה להשתמש בנמלים בצידון ובעזה. בדיוק מהסיבה הזו אנחנו חייבים להבין שלנו יש אינטרס משותף עם העובדים הלבנונים, הירדנים, הסורים, המצרים והפלסטינים: כולנו רוצים להתפרנס בכבוד, כולנו רוצים חינוך ראוי לשמו לילדים שלנו, דיור, בריאות ורווחה. למובטל מקריית מלאכי ולמובטל מג'באלייה יש אותן בעיות קיום יומיומיות ואותם מאבקים מול בעלי ההון הנצלנים. אם אנחנו רוצים שלום ושגשוג אמיתיים, אנחנו חייבים להתאחד כדי להיאבק נגד שליטת המיליונרים בחברה, לקחת לידיים ציבוריות כל הבנקים והחברות הגדולות ולהפעיל את החברה והכלכלה באופן דמוקרטי באמת, למען הצרכים של כולם, ולא למען הרווחים של מיעוט זעיר של מיליונרים. אז אפשר יהיה להשתמש בטכנולוגיה, ביצירתיות האנושית וגם במשאבים האבעיים כדי לחסל את העוני. רק ככה אפשר לבנות שלום אמיתי, שלום צודק לכל העמים באזור. אי אפשר להשיג שלום תחת הדיכוי של שלטון המיליונרים! המאבק לשלום ולסוציאליזם הוא אותו המאבק!
האם אנחנו יכולים להאמין לפוליטיקאים, שאומרים שתהליכי השלום הנוכחיים יפתרו את כל בעיות החברה הישראלית? מנדי רבין מנתחת את האינטרסים של המיליונרים "אוהבי השלום" ושל ממשלות ישראל כולנו רוצים שלום. אף אחד לא אוהב ללכת למילואים, אף אחד לא אוהב את השכול. כולנו היינו רוצים תהליך שלום שיביא שלום אמיתי ורווחה כלכלית. האם זו ההזדמנות שלנו? פוליטיקאים כל הזמן מבקשים מאיתנו סבלנות. הם מבטיחים שאם רק נשב בשקט, אם רק הסבול את העוני והאבטלה עוד קצת ונחכה ש"תהליך השלום" יסתיים, הכל יהיה בסדר. השלום לבדו יביא לנו עושר, כך הם אומרים, השלום יפתור את כל הבעיות הכלכליות שלנו ויצמצם את אי-השוויון בחברה. אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: האם באמת עדיף לשבת בשקט? האם אנחנו יכולים לסמוך על הממשלה? האם תהליך השלום הנוכחי באמת יביא שלום אמיתי ורווחה כלכלית? האם זהו תהליך שלום שמשרת את האינטרסים של ההמונים? בעלי ההון הפיקו רווחים עצומים מהשליטה בשטחים, אם דרך ניצול של עובדים פלסטינים ואם ממכירת מוצרים ישראליים לשוק בגדה ובעזה. אחרי שהפלסטינים החליטו לא להיות פראיירים יותר ולהיאבק, העלי ההון הבינו ש"שלום" (בתנאים שנוחים להם) יכול לשרת אותם טוב יותר. למה בעלי ההון רוצים שלום? כפי שהמדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה לא משרתת את האינטרסים שלנו, כך גם תהליך השלום, שבעלי ההון מכוונים אותו כדי שישרת את האינטרסים שלהם. אילו אינטרסים יש לבעלי ההון בתהליך השלום? בעלי ההון הישראלים הגיעו למסקנה שכל תהליך שלום חייב להתאים לצרכים שלהם. לכן נתן דוב לאוטמן את הבסיס הכלכלי ל-'דור-שלום' - לא כדי לשקם את החברה הישראלית או לעזור לשלום בכסף, אלא כדי לעשות כסף משלום. לאוטמן ומיליונרים נוספים היו מוכנים להסכים להקמת מדינה פלסטינית, בתנאי שזו תגן על האינטרסים הכלכליים שלהם ותאפשר להם להמשיך לנצל את העובדים הפלסטינים והישראלים, כשכירים וכצרכנים. איגוד התעשיינים טוען שהסכם שלום עם סוריה יביא ליצוא של 1.5 מיליארד דולר כל שנה. יכול להיות, אבל השאלה היא אם אנחנו ניהנה מזה. בעלי ההון ירוויחו עוד, אבל הם לא יעלו את המשכורות שלנו. הם לא יסכימו לשלם יותר מסכים, ולאפשר בכך את הגדלת ההשקעה במדינת הרווחה. להפך: אם הממשלה או העובדים יעזו לדרוש מהם עוד כסף, יוכלו בעלי ההון לאיים בהעברת מפעלים לסוריה או ללבנון, ובהתאם לצורך גם לממש את האיום. מה זה אומר? זה אומר שכבר עכשיו, כתוצאה מתהליך השלום, מפעלים עוברים לירדן, כי כוח העבודה שם זול יותר. מפעלי טקסטיל בגליל נסגרו ונפתחו מחדש בירדן. דוב לאוטמן מיודענו, ש'דור-שלום' סוללת עבורו את הדרך לשלום של עשירים, כבר העביר 50% מהייצור של החברה שלו, דלתא, לירדן. כך מקבלים העובדים הישראלים אבטלה תמורת שלום, ואם, חס וחלילה, ננסה להיאבק למען שיפור תנאי העבודה שלנו, המעסיק יאיים לפטר אותנו ולפתוח עסק חדש, בלבנון למשל. עפרה שטראוס-להט, יו"ר הוועדה לסחר חוץ באיגוד התעשיינים, אמרה שהסכם שלום בין ישראל ללבנון ייתן לתעשיינים גישה לנמלים לבנוניים. המשמעות, מוסיפה שטראוס-להט, היא שתהיה להם גישה חלופית לים בזמן שביתות בנמלים ישראליים. כבר בשביתת עובדי הנמלים האחרונה עשו בעלי ההון שימוש בנמל עקבה. כשהם אומרים שהשלום יביא עושר, הם מתכוונים לרווחים שלהם, לא לרמת החיים שלנו. הם שלום כזה יחזיק מעמד? צריך לשים לב למה שקורה לרמת החיים. אצלנו, וגם בשטחים - אם הפלסטינים לא יראו שיפור, הם הם יישבו בשקט? ב-1994 נחתם, כחלק מהסכמי אוסלו, הסכם כלכלי עם המנהיגות הפלסטינית: ההסכם מונע מהפלסטינים למכור מוצרים חקלאיים לישראל ולהשתמש במטבע משלהם. ההסכם עם ירדן כולל גם פתיחת "אזור חופשי לייצור" בשטחה, שם יוכלו בעלי ההון הישראלים והבינלאומיים להנות מכוח עבודה זול, בלתי מאורגן ונטול זכויות בסיסיות, ובו-זמנית לזהם את נהר הירדן בלי לחשוש מהחוקים נגד זיהום שקיימים בארץ. בעלי ההון מכל הצדדים מתכוונים להמשיך לנצל את ההמונים הפלסטיניים, ואין להם שום פיתרון לבעיות הקשות של העוני בשטחים וברצועה. האינתיפאדה הראתה לנו שהפלסטינים לא מוכנים להיות פראיירים לאורך זמן. אם לא עכשיו, אז בעתיד יקום דור חדש של פלסטינים וייאבק נגד הדיכוי והניצול, שנמשכים גם ללא כיבוש ישראלי ישיר. מה יהיה שווה השלום אז? איזה ביטחון יהיה לנו כל עוד אנחנו והם סובלים מעוני? מה הפיתרון? מעמד העובדים תמיד משלם את המחיר, גם במלחמה וגם בשלום. במלחמה הוא משלם את מחיר הדם, ובשלום את מחיר הניצול על ידי בעלי ההון. השלום הזה יהיה כלי בידי בעלי ההון לסכסך בין העובדים הישראלים והפלסטינים. לדוגמה: כדי להפעיל לחץ על פועלי הנמל באשדוד ובחיפה, תהיה להם אופציה להשתמש בנמלים בצידון ובעזה. בדיוק מהסיבה הזו אנחנו חייבים להבין שלנו יש אינטרס משותף עם העובדים הלבנונים, הירדנים, הסורים, המצרים והפלסטינים: כולנו רוצים להתפרנס בכבוד, כולנו רוצים חינוך ראוי לשמו לילדים שלנו, דיור, בריאות ורווחה. למובטל מקריית מלאכי ולמובטל מג'באלייה יש אותן בעיות קיום יומיומיות ואותם מאבקים מול בעלי ההון הנצלנים. אם אנחנו רוצים שלום ושגשוג אמיתיים, אנחנו חייבים להתאחד כדי להיאבק נגד שליטת המיליונרים בחברה, לקחת לידיים ציבוריות כל הבנקים והחברות הגדולות ולהפעיל את החברה והכלכלה באופן דמוקרטי באמת, למען הצרכים של כולם, ולא למען הרווחים של מיעוט זעיר של מיליונרים. אז אפשר יהיה להשתמש בטכנולוגיה, ביצירתיות האנושית וגם במשאבים האבעיים כדי לחסל את העוני. רק ככה אפשר לבנות שלום אמיתי, שלום צודק לכל העמים באזור. אי אפשר להשיג שלום תחת הדיכוי של שלטון המיליונרים! המאבק לשלום ולסוציאליזם הוא אותו המאבק!
