" מפני שלא השתמשתי בדיבור לתקשורת עד גיל 12, היה ספק
רציני האם אוכל אי פעם ללמוד לתפקד באופן עצמאי.
אף אחד לא ניחש עד כמה הבנתי, מפני שלא יכולתי לומר את מה שידעתי.
ואף אחד לא ניחש את החשוב מכל - שלא ידעתי, הקשר החסר האחד שכה הרבה תלוי בו:
לא תקשרתי בדיבור, לא מפני שלא הייתי מסוגל ללמוד להשתמש בשפה,
אלא מפני שפשוט לא ידעתי שזו הייתה מטרת הדיבור.
הלמידה איך לדבר היא פועל יוצא של הידיעה לשם מה לדבר - ועד שלמדתי שלמילים יש משמעות,
לא הייתה כל סיבה להתאמץ ללמוד לבטא אותן כצלילים.
ריפוי בדיבור (טיפול של קלינאית תקשורת) היה סתם הרבה אימונים חסרי משמעות
של חזרה על צלילים חסרי משמעות מסיבות חסרות הגיון.
לא היה לי כל מושג שזו יכלה להיות דרך להחליף משמעויות עם עוד תודעות. "
מתוך: גישור על הפערים: מבט מבפנים על אוטיזם מאת ג'ים סינקלייר
http://www.solashelly.org/gaps.html
בבגרותו, סינקלייר הרצה באוניברסיטה והיה ממייסדי התנועה האוטיסטית.
ממליצה מאד לקרוא את הטקסט כולו.
בכלל, המורים הכי טובים בשאלות מסוג אלה שאת שואלת,
הם א"סים (=אנשי ספקטרום), וכיום, בזכות האינטרנט,
אפשר למצוא טקסטים וסרטונים שא"סים מתייחסים בהם לשאלות אלה ואחרות.
ממליצה להתחיל מסעיף 'אנשי הספקטרום בארץ ובעולם' בתוך קישורי הפורום שלנו,
הנמצאים בלשונית 'כלים ומידע' בראש עמוד הפורום.
גם מי שלא מדבר אינו "אבוד"
יש סוגים שונים של תת"ח (תקשורת תומכת חלופית) המאפשרת לו לא רק להסתדר, אלא גם להביע רעיונות מורכבים.
ראי למשל את הבלוג של נער מקסים וחכם, משורר וצייר ששמו אייל שחל
https://eyalshahal.com/
לפורום!