דובי פנדה דב
New member
האמא שהייתי רוצה להיות
אני לא היא.
חלמתי שאהיה אמא אחרת. כשהייתי ילדה חלמתי שאהיה אמא טובה יותר, מקשיבה יותר, מכילה יותר. חשבתי שתהיה לי סבלנות לשחק עם הילדים, חשבתי שיהיו לי כוחות לבלות איתם. חשבתי שאהיה אמא רגועה יותר.
אני לא האמא הזאת. אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. לפני שנה ילדתי בפעם הרביעית והשנה הזאת לא היתה לי קלה בשום אופן. אולי לפני הלידה האחרונה היה יותר קל. אולי אז יותר הייתי מרוצה מהאמא שאני. אבל עכשיו אני חסרת סבלנות. אני עייפה. אני לא מצליחה להתמודד. אני צועקת עליהם המון. ובאמת לא כל כך באשמתם. אפילו כשהם עושים את הדבר הכי קטנטן אני משתגעת. כי אני כבר מלאה. כי אני כבר לא יכולה יותר.
השבוע סטרתי לבני. כל כך חזק. אני מתביישת לומר אבל הוא דימם מהאף. עמדנו שעה ארוכה ליד הברז והחזקתי לו את האף אם מפית עד שהפסיק לנזול דם. וכל הזמן הזה אני חושבת לעצמי, איזה מין אמא אני? למה אני מרימה עליו יד? הוא פשוט כל כך עצבן אותי אבל הוא בסך הכל ילד.
לא האמנתי על עצמי שאיבדתי שליטה.
כל כך התרגזתי מאיזה מעשה קונדס שהוא עשה שישר חשבתי שהוא עשה לי בכוונה.
אני יודעת שהוא לא עשה לי בכוונה. אני יודעת שהוא בסך הכל ילד. אני יודעת שאני אמורה להיות המבוגרת האחראית. אז מה קורה לי?
למה אני מאבדת שליטה?
למה אני כל כך חסרת סבלנות?
אני לא מאמינה על עצמי לפעמים.
אני רוצה להיות אמא אחרת.
אני רוצה להיות האמא שחלמתי להיות.
האמא הסבלנית.
האמא המכילה.
האמא הקשובה.
האמא שהכי אכפת לה.
האמא הכי טובה שיכולה להיות.
יש את המושג הזה אמא טובה דיה. אני לא מרגישה שאני טובה דיה. אני מרגישה שאני מאבדת כיוון.
אתם היחידים שאני יכולה לשתף כי אתם לא מכירים אותי.
תודה על ההקשבה.
אני לא היא.
חלמתי שאהיה אמא אחרת. כשהייתי ילדה חלמתי שאהיה אמא טובה יותר, מקשיבה יותר, מכילה יותר. חשבתי שתהיה לי סבלנות לשחק עם הילדים, חשבתי שיהיו לי כוחות לבלות איתם. חשבתי שאהיה אמא רגועה יותר.
אני לא האמא הזאת. אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. לפני שנה ילדתי בפעם הרביעית והשנה הזאת לא היתה לי קלה בשום אופן. אולי לפני הלידה האחרונה היה יותר קל. אולי אז יותר הייתי מרוצה מהאמא שאני. אבל עכשיו אני חסרת סבלנות. אני עייפה. אני לא מצליחה להתמודד. אני צועקת עליהם המון. ובאמת לא כל כך באשמתם. אפילו כשהם עושים את הדבר הכי קטנטן אני משתגעת. כי אני כבר מלאה. כי אני כבר לא יכולה יותר.
השבוע סטרתי לבני. כל כך חזק. אני מתביישת לומר אבל הוא דימם מהאף. עמדנו שעה ארוכה ליד הברז והחזקתי לו את האף אם מפית עד שהפסיק לנזול דם. וכל הזמן הזה אני חושבת לעצמי, איזה מין אמא אני? למה אני מרימה עליו יד? הוא פשוט כל כך עצבן אותי אבל הוא בסך הכל ילד.
לא האמנתי על עצמי שאיבדתי שליטה.
כל כך התרגזתי מאיזה מעשה קונדס שהוא עשה שישר חשבתי שהוא עשה לי בכוונה.
אני יודעת שהוא לא עשה לי בכוונה. אני יודעת שהוא בסך הכל ילד. אני יודעת שאני אמורה להיות המבוגרת האחראית. אז מה קורה לי?
למה אני מאבדת שליטה?
למה אני כל כך חסרת סבלנות?
אני לא מאמינה על עצמי לפעמים.
אני רוצה להיות אמא אחרת.
אני רוצה להיות האמא שחלמתי להיות.
האמא הסבלנית.
האמא המכילה.
האמא הקשובה.
האמא שהכי אכפת לה.
האמא הכי טובה שיכולה להיות.
יש את המושג הזה אמא טובה דיה. אני לא מרגישה שאני טובה דיה. אני מרגישה שאני מאבדת כיוון.
אתם היחידים שאני יכולה לשתף כי אתם לא מכירים אותי.
תודה על ההקשבה.
