האמממ באסה שאין חיים
כבר כתבתי פה שאני לא עובד ושאין לי ממש חברים
המצב הוא כזה שבגלל שאני לא מתרגל חשיפות אני נבלע יותר ויותר אל תוך עצמי ונמנע עוד יותר מקשרים אנושיים
זו לא התקופה הראשונה שאני מוצא את עצמי די לבד...חלק מזה מבחירה כי פשוט לא בא לי להסתובב עם אנשים
מסויימים וחלק קשור בנסיבות חיי ככל הנראה.וזה באסה,זה באסה שאין אפשרות ללכת לים עם חברים,זה באסה שאין את מי לשתף
במה שעובר עליך.אני לא יודע מה לא בסדר איתי,אני לא יודע אם זו ביישנות קיצונית,חרדה או דיכאון.אני כל כך מתוסכל
שאפילו פניתי למישהי שמתקשרת והיא טענה שמה שעולה אצלה בתיקשור זה תסמונת אספרגר - תסמונת ששייכת לספקטרום האוטיסטי...אני בכלל לא מתחבר לזה ולא נראה לי שאני אכן סובל מתסמונת שכזו אבל אין לי שום הסבר מדוע אני מוצא את עצמי
בתקופות רבות מהחיים פשוט לבד.מדוע אני לא מצליח להתחבר לקהילה או לחברה,זה כבר מרגיש לי משהו מיסטי שאין לו הסבר
הגיוני או שכלי,כי אני כן רוצה שיהיו לי חברים,כן רוצה להיות חלק ואי אפשר להגיד שלא ניסיתי כל החיים,נהפוכו.אני מנסה ומנסה
ומעולם לא הרמתי ידיים,אבל אני חי באמת באיזושהי בועה.ההגדרה הקלינית לבעיה שממנה אני סובל לכאורה היא הפרעת אישיות נמנעת כולל התקפי פאניקה,דיכאון ואוסידי בנוסף.הפרעה אישיותית כזאת,אם להסתמך על האיבחונים שעברתי בהחלט הרסה לי את החיים.לחיות את רוב החיים בסגירות פנימית וחיצונית זה נוראי.זה בעצם סוג של מוות.
אם הייתי אדיש למצבי ולא מטפל,מילא אפשר היה להאשים אותי במצב.אבל מאחר ואני כל החיים שופך כספים על פסיכיאטרים ופסיכולוגים ומנסה להעזר במה שאפשר אין שום הסבר הגיוני למצב שלי מלבד אולי הסבר איזוטרי יותר כמו מזל או גורל.אני לא מאמין שרק דפוסי אישיות לבדם יכולים לבודד אדם מהחברה,זה צריך להיות משהו הרבה יותר גדול מזה,כוח גדול יותר
ואני מניח שזה ברמה נשמתית כבר,כי פשוט אין לי שום הסבר אחר
טוב מקווה שלא חפרתי יותר מידי
כבר כתבתי פה שאני לא עובד ושאין לי ממש חברים
המצב הוא כזה שבגלל שאני לא מתרגל חשיפות אני נבלע יותר ויותר אל תוך עצמי ונמנע עוד יותר מקשרים אנושיים
זו לא התקופה הראשונה שאני מוצא את עצמי די לבד...חלק מזה מבחירה כי פשוט לא בא לי להסתובב עם אנשים
מסויימים וחלק קשור בנסיבות חיי ככל הנראה.וזה באסה,זה באסה שאין אפשרות ללכת לים עם חברים,זה באסה שאין את מי לשתף
במה שעובר עליך.אני לא יודע מה לא בסדר איתי,אני לא יודע אם זו ביישנות קיצונית,חרדה או דיכאון.אני כל כך מתוסכל
שאפילו פניתי למישהי שמתקשרת והיא טענה שמה שעולה אצלה בתיקשור זה תסמונת אספרגר - תסמונת ששייכת לספקטרום האוטיסטי...אני בכלל לא מתחבר לזה ולא נראה לי שאני אכן סובל מתסמונת שכזו אבל אין לי שום הסבר מדוע אני מוצא את עצמי
בתקופות רבות מהחיים פשוט לבד.מדוע אני לא מצליח להתחבר לקהילה או לחברה,זה כבר מרגיש לי משהו מיסטי שאין לו הסבר
הגיוני או שכלי,כי אני כן רוצה שיהיו לי חברים,כן רוצה להיות חלק ואי אפשר להגיד שלא ניסיתי כל החיים,נהפוכו.אני מנסה ומנסה
ומעולם לא הרמתי ידיים,אבל אני חי באמת באיזושהי בועה.ההגדרה הקלינית לבעיה שממנה אני סובל לכאורה היא הפרעת אישיות נמנעת כולל התקפי פאניקה,דיכאון ואוסידי בנוסף.הפרעה אישיותית כזאת,אם להסתמך על האיבחונים שעברתי בהחלט הרסה לי את החיים.לחיות את רוב החיים בסגירות פנימית וחיצונית זה נוראי.זה בעצם סוג של מוות.
אם הייתי אדיש למצבי ולא מטפל,מילא אפשר היה להאשים אותי במצב.אבל מאחר ואני כל החיים שופך כספים על פסיכיאטרים ופסיכולוגים ומנסה להעזר במה שאפשר אין שום הסבר הגיוני למצב שלי מלבד אולי הסבר איזוטרי יותר כמו מזל או גורל.אני לא מאמין שרק דפוסי אישיות לבדם יכולים לבודד אדם מהחברה,זה צריך להיות משהו הרבה יותר גדול מזה,כוח גדול יותר
ואני מניח שזה ברמה נשמתית כבר,כי פשוט אין לי שום הסבר אחר
טוב מקווה שלא חפרתי יותר מידי
