האמנות של "לא לעשות דבר"
המאמר הבא התפרסם בעיתון ליצנים רפואיים באנגלית The Hospital Clown Newsletter התוכן מצא חן בעיני ותרגמתי אותו לעברית, וקיבלתי אישור מעורכת העיתון "שובי דובי" לפרסם אותו פה. התרגום הוא חופשי, תוספות או תיקונים יתקבלו בברכה רבה. פה נמצא המאמר המקורי The Gentle Art of Doing Nothing האמנות של "לא לעשות דבר" מאמר מאת מרק רנפרו [הערות עורכת העיתון שובי דובי – בסוגריים מרובעים] מה ילדים רוצים ? ציורים על הפנים? – ציורים יורדים במים. גם לא בלון בצורת חיה – אם אתם כמוני אתם אפילו לא יכולים לתת בלון לילד בלי שהוא מתפוצץ לכם בדרך. קסמים ? ג'אגלינג ? לא. ילדים רוצים משהו הרבה יותר זמין וממשי. הם רוצים אתכם ! האמנות של "לא לעשות דבר" אינה מסתמכת על משהו שאפשר לשלוף מהתיק. אני מאמין שאופי ואישיות יקדמו אתכם יותר מכל אביזר או תחפושת. טכניקה מעולה ואביזרים לא יכסו על חוסר יכולת לתקשר עם החולים. הצעד הראשון בתקשורת הוא לדעת מי הקהל שלכם, במקרה זה ילדים. ילדים הם חכמים, פיקחים ואינטליגנטים, אבל חסר להם משהו בעל חשיבות מרבית. חסר להם ניסיון. בנוסף, ילדים הם כמו "אנשים קטנים" בעולם שבנוי ומנוהל ע"י "אנשים גדולים". שתי האבחנות האלה חשובות לנו כמי שבאים לעבוד עם ילדים. בואו נבחן ראשית את הנקודה השנייה. האמנות של "לא לעשות דבר" מתבססת על הפיכת הקשר בין "אנשים קטנים" ל"אנשים גדולים". אפשרו לילד "ליצור" אתכם. אם אתם מגדירים מראש מי אתם, אתם מגבילים את עצמכם להגדרה הזאת – למשל "מגודל וטיפשי" "ביישן ושקט". לפעמים אנחנו כל כך שקועים באיך אנחנו חושבים שליצן צריך להראות, ואנחנו שוכחים שתפקידנו הוא לממש את איך שהילד חושב שליצן צריך להראות. כשאתם נותנים לקהל להגדיר לכם מי אתם, הם מקבלים בדיוק מה שהם רוצים. בקשו רשות להיכנס ולהתקרב. אפשר לגשת? אני יכול להיות חבר שלך? על ידי זה שאתם מאפשרים לילד להחליט, אתם מחזקים את תחושת השליטה שלו במצב. קבלו את התשובות וההחלטות שלו. אם הוא אומר לא, זה לא. אולי הוא ירצה להיפגש עם ליצן בפעם אחרת. תהיו מוכנים לסגת אחורה. אל תעבדו עם הגב צמוד לקיר. [תמיד תהיו מוכנים לאפשרות של יציאה מהחדר. פעמים רבות יצאתי מחדר ומאוחר יותר האחות חיפשה אותי "בחדר 234 רוצים לראות אותך". אז אני חוזרת ומנסה בעדינות להיכנס לחדר. לפעמים אני חוזרת ויוצאת פעמיים או שלוש עד שילד מסכים שאני אכנס. זה נותן להם את הכוח לשלוט במצב. זה הופך למשחק בשבילם, אבל הם השולטים במשחק. גם אם הכניסה והיציאה זה כל מה שקורה, זה סוג של תקשורת.] התבוננו בילדים. כשהילדים מתקרבים אליכם, הביטו בהם. מספיק אפילו מבט קטן ונפנוף לשלום. אם הם נראים ביישנים או מהוססים, הפנו את המבט למקום אחר - כאן בא לידי ביטוי חוסר הניסיון שלהם. אולי הם אף פעם לא ראו ליצן ? כשאתם מפנים את המבט ומאפשרים להם רגע לחשוב, אתם מקנים להם יתרון. אתם מאותתים להם שאתם זמינים, ושהמשך הקשר תלוי בהם. כשתביטו בהם בחזרה יתכן שהביישנות שלהם תעלם. [בבית החולים אפשר להציץ מאחורי וילון או דלת ולשאול אם אפשר להיכנס. אל תלחצו על הילדים לתת לכם תשובה. תנו להם זמן לקלוט אתכם תוך כדי שאתם מפנים מהם את מיקוד תשומת הלב – ברכו בינתיים לשלום את ההורים, או את הדובי שלהם...] אל תאיצו בהם. השתמשו בלוח הזמנים שלהם, לא שלכם. לנו יש ניסיון, זוכרים? להם לא. זה יכול לקחת כמה שניות או כמה דקות, תנו להם את הזמן שהם צריכים כדי להבין מי ומה אתם. [תנו להם הזדמנות לקלוט אתכם. השתמשו בזמן הזה כדי להעריך את המצב בחדר. הזמן הזה יכול לשמש גם אתכם.] אפשרו להם לראות אתכם בפעילות עם ילדים אחרים. איך ילד אמור לדעת שליצן זה כיף? אם ילד רואה אתכם בפעילות כיפית וידידותית עם ילדים אחרים, סביר להניח שהוא ישתף איתכם פעולה הרבה יותר מאשר אם תספרו לו כמה כיפיים אתם. [בבית החולים יש משפחה וחברים מסביב. שחקו איתם תחילה, ככה הילד יכול לראות את התגובות שלהם. אני תמיד בודקת קודם את הלב של מישהו אחר (עם סטטוסקופ צעצוע) – אפשר גם לבדוק דובי אם אין אף אחד מהצוות או מהמשפחה בסביבה. אחר כך אני מבקשת רשות מהילד לבדוק אותו. אחרי שהוא ראה והבין מה קורה, הוא בדרך כלל יסכים שתיכנסו] כדאי לעבוד נמוך. מגיני ברכיים הם החלק החשוב ביותר בתלבושת שלי מכיוון שהם מאפשרים לי לרדת על הברכיים בנוחות פעמים רבות ביום. שינוי הגובה מספיק כדי לשנות את אופי היחס עם הילד. פעמים רבות קיבלתי את התגובה החיובית שאני מחפש פשוט על ידי זה שירדתי לאותו גובה של הילד. [ככל שהילד קטן יותר, כך זה חשוב יותר. לעיתים קרובות אתם רואים ילד מתקדם במסדרון עם עמוד האינפוזיה. אפשר להתקרב אליו על הברכיים ולחכות שגם הוא יתקרב. אפשר לשבת על כיסא לצד המיטה, אבל שימו לב שהילד וכל החולים האחרים יכולים לראות אתכם בקלות.] תגידו משהו מצחיק או מטופש. אפשר לטעות בכוונה במילים ולהתבונן בתגובה של הילדים. דבר לא ישפר את הרגשתו של ילד יותר מההרגשה שהוא חכם יותר מהליצן. האמנות של "לא לעשות דבר" היא בעצם כן לעשות משהו. זה דורש המון אנרגיה והמון אומץ להניח בצד את האביזרים וליצור רגע מיוחד עם כל ילד.זה לא קל להתחייב ליצור את עצמנו כל פעם מחדש עבור כל ילד שאנחנו פוגשים. אבל התמורה שווה את זה. טבעם של מפגשים כאלה להיחרט בזיכרון. כשאנחנו עושים ליצנות עם הילד, במקום מול הילד, אנחנו הופכים אותו לשותף ויוצרים זיכרונות שמחים. וזה מה שבסופו של דבר אנחנו רוצים, לא?
המאמר הבא התפרסם בעיתון ליצנים רפואיים באנגלית The Hospital Clown Newsletter התוכן מצא חן בעיני ותרגמתי אותו לעברית, וקיבלתי אישור מעורכת העיתון "שובי דובי" לפרסם אותו פה. התרגום הוא חופשי, תוספות או תיקונים יתקבלו בברכה רבה. פה נמצא המאמר המקורי The Gentle Art of Doing Nothing האמנות של "לא לעשות דבר" מאמר מאת מרק רנפרו [הערות עורכת העיתון שובי דובי – בסוגריים מרובעים] מה ילדים רוצים ? ציורים על הפנים? – ציורים יורדים במים. גם לא בלון בצורת חיה – אם אתם כמוני אתם אפילו לא יכולים לתת בלון לילד בלי שהוא מתפוצץ לכם בדרך. קסמים ? ג'אגלינג ? לא. ילדים רוצים משהו הרבה יותר זמין וממשי. הם רוצים אתכם ! האמנות של "לא לעשות דבר" אינה מסתמכת על משהו שאפשר לשלוף מהתיק. אני מאמין שאופי ואישיות יקדמו אתכם יותר מכל אביזר או תחפושת. טכניקה מעולה ואביזרים לא יכסו על חוסר יכולת לתקשר עם החולים. הצעד הראשון בתקשורת הוא לדעת מי הקהל שלכם, במקרה זה ילדים. ילדים הם חכמים, פיקחים ואינטליגנטים, אבל חסר להם משהו בעל חשיבות מרבית. חסר להם ניסיון. בנוסף, ילדים הם כמו "אנשים קטנים" בעולם שבנוי ומנוהל ע"י "אנשים גדולים". שתי האבחנות האלה חשובות לנו כמי שבאים לעבוד עם ילדים. בואו נבחן ראשית את הנקודה השנייה. האמנות של "לא לעשות דבר" מתבססת על הפיכת הקשר בין "אנשים קטנים" ל"אנשים גדולים". אפשרו לילד "ליצור" אתכם. אם אתם מגדירים מראש מי אתם, אתם מגבילים את עצמכם להגדרה הזאת – למשל "מגודל וטיפשי" "ביישן ושקט". לפעמים אנחנו כל כך שקועים באיך אנחנו חושבים שליצן צריך להראות, ואנחנו שוכחים שתפקידנו הוא לממש את איך שהילד חושב שליצן צריך להראות. כשאתם נותנים לקהל להגדיר לכם מי אתם, הם מקבלים בדיוק מה שהם רוצים. בקשו רשות להיכנס ולהתקרב. אפשר לגשת? אני יכול להיות חבר שלך? על ידי זה שאתם מאפשרים לילד להחליט, אתם מחזקים את תחושת השליטה שלו במצב. קבלו את התשובות וההחלטות שלו. אם הוא אומר לא, זה לא. אולי הוא ירצה להיפגש עם ליצן בפעם אחרת. תהיו מוכנים לסגת אחורה. אל תעבדו עם הגב צמוד לקיר. [תמיד תהיו מוכנים לאפשרות של יציאה מהחדר. פעמים רבות יצאתי מחדר ומאוחר יותר האחות חיפשה אותי "בחדר 234 רוצים לראות אותך". אז אני חוזרת ומנסה בעדינות להיכנס לחדר. לפעמים אני חוזרת ויוצאת פעמיים או שלוש עד שילד מסכים שאני אכנס. זה נותן להם את הכוח לשלוט במצב. זה הופך למשחק בשבילם, אבל הם השולטים במשחק. גם אם הכניסה והיציאה זה כל מה שקורה, זה סוג של תקשורת.] התבוננו בילדים. כשהילדים מתקרבים אליכם, הביטו בהם. מספיק אפילו מבט קטן ונפנוף לשלום. אם הם נראים ביישנים או מהוססים, הפנו את המבט למקום אחר - כאן בא לידי ביטוי חוסר הניסיון שלהם. אולי הם אף פעם לא ראו ליצן ? כשאתם מפנים את המבט ומאפשרים להם רגע לחשוב, אתם מקנים להם יתרון. אתם מאותתים להם שאתם זמינים, ושהמשך הקשר תלוי בהם. כשתביטו בהם בחזרה יתכן שהביישנות שלהם תעלם. [בבית החולים אפשר להציץ מאחורי וילון או דלת ולשאול אם אפשר להיכנס. אל תלחצו על הילדים לתת לכם תשובה. תנו להם זמן לקלוט אתכם תוך כדי שאתם מפנים מהם את מיקוד תשומת הלב – ברכו בינתיים לשלום את ההורים, או את הדובי שלהם...] אל תאיצו בהם. השתמשו בלוח הזמנים שלהם, לא שלכם. לנו יש ניסיון, זוכרים? להם לא. זה יכול לקחת כמה שניות או כמה דקות, תנו להם את הזמן שהם צריכים כדי להבין מי ומה אתם. [תנו להם הזדמנות לקלוט אתכם. השתמשו בזמן הזה כדי להעריך את המצב בחדר. הזמן הזה יכול לשמש גם אתכם.] אפשרו להם לראות אתכם בפעילות עם ילדים אחרים. איך ילד אמור לדעת שליצן זה כיף? אם ילד רואה אתכם בפעילות כיפית וידידותית עם ילדים אחרים, סביר להניח שהוא ישתף איתכם פעולה הרבה יותר מאשר אם תספרו לו כמה כיפיים אתם. [בבית החולים יש משפחה וחברים מסביב. שחקו איתם תחילה, ככה הילד יכול לראות את התגובות שלהם. אני תמיד בודקת קודם את הלב של מישהו אחר (עם סטטוסקופ צעצוע) – אפשר גם לבדוק דובי אם אין אף אחד מהצוות או מהמשפחה בסביבה. אחר כך אני מבקשת רשות מהילד לבדוק אותו. אחרי שהוא ראה והבין מה קורה, הוא בדרך כלל יסכים שתיכנסו] כדאי לעבוד נמוך. מגיני ברכיים הם החלק החשוב ביותר בתלבושת שלי מכיוון שהם מאפשרים לי לרדת על הברכיים בנוחות פעמים רבות ביום. שינוי הגובה מספיק כדי לשנות את אופי היחס עם הילד. פעמים רבות קיבלתי את התגובה החיובית שאני מחפש פשוט על ידי זה שירדתי לאותו גובה של הילד. [ככל שהילד קטן יותר, כך זה חשוב יותר. לעיתים קרובות אתם רואים ילד מתקדם במסדרון עם עמוד האינפוזיה. אפשר להתקרב אליו על הברכיים ולחכות שגם הוא יתקרב. אפשר לשבת על כיסא לצד המיטה, אבל שימו לב שהילד וכל החולים האחרים יכולים לראות אתכם בקלות.] תגידו משהו מצחיק או מטופש. אפשר לטעות בכוונה במילים ולהתבונן בתגובה של הילדים. דבר לא ישפר את הרגשתו של ילד יותר מההרגשה שהוא חכם יותר מהליצן. האמנות של "לא לעשות דבר" היא בעצם כן לעשות משהו. זה דורש המון אנרגיה והמון אומץ להניח בצד את האביזרים וליצור רגע מיוחד עם כל ילד.זה לא קל להתחייב ליצור את עצמנו כל פעם מחדש עבור כל ילד שאנחנו פוגשים. אבל התמורה שווה את זה. טבעם של מפגשים כאלה להיחרט בזיכרון. כשאנחנו עושים ליצנות עם הילד, במקום מול הילד, אנחנו הופכים אותו לשותף ויוצרים זיכרונות שמחים. וזה מה שבסופו של דבר אנחנו רוצים, לא?