האמ....

[subtitles]

האמ.... ../images/Emo142.gif

אין לי מושג מה לכתוב. חשבתי כבר כמה ימים לכתוב כאן משהו.. להגיד לכם מה קורה איתי. למי שזה אולי מעניין אותו. אבל עדיין לא הצלחתי. כל כך רע לי... הלב שלי.. מת. לא יכול לסבול יותר. אני שונאת אנשים!! שונאת את עצמי!! שונאת את זה שאני נכשלת בכל דבר!! אפילו לכתוב כאן אני בקושי מצליחה. ואף אחד לא מבין אותי.. אני מרגישה כל כך לבד! ונמאס לי ללמוד ונמאס לי לאכול ונמאס לי לחיות למה אני תמיד מקווה?? כל פעם מחדש?? הרי ברור ששום דבר טוב לא יקרה לי! הרי אף אחד לא יתן לזה לקרות.. אבל למה דווקא אני?! למה דווקא העולם בחר אותי בתור האובייקט להתעללות?! אני מתה מפחד. אני מתה מפחד. אני מתה מפחד. אני לא מבינה למה.. אני עצבנית. ואני לא רוצה לראות אף אחד! ואני לא רוצה לשמוע אף אחד! ונמאס לי.. ואין לי מושג מה לעשות! באמת שאין לי מושג... ואין לי מושג אם אתם יכולים לעזור לי.. אם מישהו בכלל יכול לעזור לי.. כל כך כואב לי.. אני לא יודעת אפילו איך להסביר.. איך לתאר.. והחלומות האלה.. אני שונאת אותם! גם בלילות לא נותנים לי מנוחה! וקשה לי גם לסבול וגם להסתיר את זה.. ואני שונאת את הכל ואין לי תקווה ואני עצובה ונמאס לי ואני כועסת לאבא שלי יש יומולדת עוד שלושה ימים.. ביום שלישי. הוא אמור להיות בן 56. אני אוהבת אותו אני אוהבת אותו אני אוהבת אותו כל כך.. ומתגעגעת כל כך..

אני מרגישה שאף אחד לא מאמין לי! שאף אחד לא מבין כמה זה קשה בשבילי! אז מה אם עברו שש שנים?! אני עדיין מתה בכל יום מחדש כשאני קמה ורואה רק את אמא בבית.. אני לא מאמינה שהוא מת! אני לא מאמינה שהוא לא יחזור!!! אני בטוחה שהוא כן! הוא אוהב אותי והוא יודע שאני צריכה אותו! אז הוא יתאמץ וימצא דרך לבוא אלי! אני יודעת את זה!! ואף אחד לא מאמין לי! אבל זה יקרה!! ואולי עוד שלושה ימים.. לכבוד היומולדת שלו.. אולי יתנו לי לראות אותו. אפילו רק לרגע. רק הבהוב של הצל שלו.. משהו..

עוד מעט בת 18... ורוצה כל כך לחגוג איתו.... בבקשה! אני ממש מתחננת! בבקשה!!!! איזו חוצפה יש למישהו לאסור לאב וביתו להפגש?! מי מסוגל למנוע מבת שכל כך סובלת.. לראות את אביה שאליו היא כל כך מתגעגעת?! אני דורשת שמי שאחראי לדבר המזעזע הזה שיבוא ויסביר לי בעצמו!! שיבוא ויגיד לי למה אני לא יכולה לראות אותו?!?!?! למה מגיל 11 יש לי מצבה במקום אבא?!!?!?!?! אני שונאת את זה!! אני כל כך כועסת! ואני נשמעת כל כך מפגרת אני יודעת! אבל אני כל כך כועסת.. ולא אני לא רוצה להיות בוגרת! לא רוצה להבין שככה העולם.. לא אכפת לי! אני ילדה צעירה שרוצה את אבא שלה בחזרה! לא רוצה להבין! לא רוצה לקבל! רוצה את אבא שלי בחזרה.. רוצה את אבא שלי בחזרה! אני מצטערת. אני סתם תופסת מקום. וזה לא קשור לכלום. אני פשוט אנוכית. גם ככה זה ארוך מדי וזה בעיקר שטויות.. אני בספק אם מישהו קרא. אבל זה בסדר.. אני רגילה לזה.. לא רוצה לאבד שליטה. לא רוצה לאבד שליטה. לא רוצה לאבד שליטה. שמישהו יעשה משהו... ויעזור לי...

 

[גילה זילברמן]

../images/Emo7.gif ../images/Emo141.gif

את כועסת, את צודקת! אין סיבה שמגיל 11 את צריכה להיות בלי אבא! אל תפסיקי לצעוק סאב... זה באמת לא הוגן... תצעקי! תכעסי! אני אבכה בשבילך.

 

[subtitles]

תודה גילה.. ../images/Emo142.gif

הקל עלי לראות שכתבת שזכותי לכעוס ולצעוק.. פחדתי נורא שתגידו לי שזה מיותר וזה טפשי! ושגם אתם לא תבינו אותי.. לא תבינו את הצורך הזה שקיים בי כל השנים האלה. אני יודעת שאני צודקת! אני בטוחה שאני צודקת! השאלה למי לפנות

למי להפנות את הכעס

ניסיתי להפנות כלפי המשפחה.. ניסיתי כלפי עצמי.. עדיין אני מרגישה חסרת אונים. ואם כל החיים אני רק אצעק? רק אבכה? רק אחפש תשובות? ולא אמצא.. מגיע לי לגדול עם אבא!! ואם לא.. מגיעה לי תשובה הוגנת!! לא עשיתי דבר רע לאיש! ואבא שלי גם.. היה אדם כה טוב! אם כי בעייתי.. אני חושבת שלאחר כל השנים הללו.. לאחר שנים של סבל עקב מחלתו ולאחר 6 שנים של אבל.. אני יכולה להגיד שבאמת סלחתי לו.

 

[bilitis]

סאבילה אהובה שלנו../images/Emo23.gif

את כועסת ורוגזת,מתייסרת ומתייפחת,את שונאת ומתגעגעת : את אדם חי ומרגיש את שפעת הרגשות של הנפש האנושית........ אני כואב את כאבך והלוואי והיו נותרות בי דמעות לבכות יחד עימך! למי איכפת, את תוהה? לכולנו,שהרי אין מי שלא אוהבך. למרות הכל יש בך נשמה יתרה שיודעת לתת מעצמה אשדות סואנים של אהבה וחום, יש אנשים שכאבם מקפד את יכולתם לתת,הם הופכים בעל כורחם ,לקשים ומרירים, אך את,למרות הכל,עדינה כניצת ההדס,ונפשך מרעדת כמיתר לכל גילוי של מכאוב בזולת.גם זה הניסתר ברשת! סאבילה ניפלאה שלנו,מותר לך לבכות ולהתגעגע,אך גם לנו מותרת התקוה לשמוע

כי את מתאוששת ומתחזקת, האמיני לי,אני זקוק לך !למרות שאת"שונאת אנשים,אנוכית,פחדנית,עצבנית..." אני עורג למילים היפות,לחום ,לפירגון,לטוב הלב ליכולת לתת ללא תמורה, סאבילה,אוהבים אותך עד קצווי העצב.

 

[כתומית]

כ"כ נכון סאב ../images/Emo23.gif

מאז שנכנסתי לכאן את כמו אחות לנפשי, ואני קוראת את דברי בילי אלייך ומהנהנת אבל עדיין חסר לי כ"כ לאמץ אותך אל לבי ולנסות להביע כמה אהבה יש בי כלפייך, כמה כואב עובר עלייך אני מרגישה אותך ורוצה להקל בדיוק כפי שאת מקלה על כאביי שלי אפילו כשאיני כאן לכתוב, אפילו כשאני בעיר אחרת וזוכרת כמו אור יש בך, אני לוקחת את מילותייך לכל מקום ואת מהווה לי חיזוק ברגעים קשים, אני בטוחה שלא עבורי את כ"כ חשובה, כ"כ אהובה. גם אני איבדתי את אבי וזכיתי לחודש אחד של חסד לאהוב אותו, 22 שנים מבוזבזות שלא, וכיום כשאני מתגעגעת נורא אני מקשקשת איתו בראשי, מצחיק שאני מגלה שהוא אפילו קצת השתנה, יותר רך וסובלני, וההומור שתמיד היה לו מבוטא כעת יותר כהלכה, אני יודעת שאיננו משוחחים באמת ובכל זאת אהבתי לא מתחבטת בפנים אלא מבוטאת ישירות אליו, מאחלת לו שאולי כבר נולד כתינוק חדש וממש כעת הוא משחק באיזה צעצוע חדש וצבעוני, מחשבות אלה מרככות בי את הכאב, את געגועיי לאבי אני מפנה בחיבה אל תינוקות חדשים, אל אנשים חדשים, הוא נמצא בכולם עבורי, חשוב ויקר, אני יכולה לחבק אותו בלבי וזה עוזר סאבי, זה באמת מורגש. אוהבת אותך מכל הלב יקירה

 

[subtitles]

תודה לך כתומית... ../images/Emo142.gif

אני מנסה לאמץ אותו אלי.. מנסה לשמור לו מקום תמידי במוחי.. אך קשה לי כל כך. אני לא מוכנה לקבל את העובדה ששם הוא ישאר כל חיי! באיזו פינה נידחת בין כל הצרות האחרות שמטרידות את מוחי. אני רוצה לחבק אותו... כמה שאני רוצה לחבק אותו! אני רוצה שנשב כל המשפחה.. עוד פעם אחת יחידה.. ונפתור את כל הבעיות שהיו במשך השנים.. שנבקש סליחה ובאמת נסלח. שנגיד שאנו אוהבים.. ושתמיד נאהב. גם אני נורא שיניתי את אבי במוחי. פתאום הוא כלל לא מתעצבן.. לעולם לא צועק. לעולם לא שונא אותי. תמיד מחבק תמיד מחייך.. אני יודעת שזה רחוק מהמציאות.. אך קל לי ככה הרבה יותר. אני גם מאמינה שאם הוא היה עדיין בחיים.. הייתי משנה אותו. אני באמת מאמינה בזה. תודה לך יקירתי על האהבה.... אם כי כפי שאמרתי לביליטיס, אני לא בטוחה שזה מגיע לי.

 

[subtitles]

ביליטיס ../images/Emo140.gif ../images/Emo142.gif

אני קוראת את הודעתך... והיא כל כך מרגשת אותי. אבל זה לא מגיע לי. יש לי מה לתת.. אני יודעת את זה. אך אני לא מרגישה שאני באמת מנצלת עד תום את יכולותי. ואני כן אנוכית! כי אני יושבת בבית ומרחמת על עצמי כשיש אנשים עם צרות נוראיות משלי! אני שונאת אוכל! כועסת בכל פעם שאמא מביאה לי משהו לאכול.. בעוד שיש אנשים שמשתוקקים לשאריות שאני משאירה בצלחת. אז אולי אין לי זכות לבכות? אין לי זכות לקבל את חיבוקיכם? לתפוס כאן מקום בפורום..? אני מפחדת. אני כבר לא יודעת מה המקום שלי! מפחדת לחיות על חשבון נשמה אחרת.. מפחדת לבכות על חשבון הקלה של ילדה אחרת.. גם אני אוהבת אתכם ביליטיס.. משתדלת לתת כמה שאני יכולה. אך נבהלת.. נמאס לי להבהל.

 

[פייה 31]

סאבליה מתוקה ויקרה

כתבת שאת רואה רק את אמא בבית, הלוואי ואלוהים היה משאיר את אמא שלי כי עלי כנראה הוא כעס יותר והוא גם לקח את אבא שלי. הוא בחר לקחת את אמא שלי, שבוע לפני היום הכי חשוב בחיי החתונה שלי אני רוצה שתעצמי לשניה את העינים ותדמייני לך את היום שאמור להיות הכי מאושר בחייך כיום הכי עצוב היום בו אני נכנסת לאולם וכולם כל כך עצובים ואבא שלי עומד לבד שם ומנסה בכל הכוח לא לבכות אף אחד לא מסוגל להעלות חיוך על פניו ולו הקל שבקלים כולם בוכים וזה היה היום המאושר בחיי, לא הספקתי להשלים עם האובדן של אימי ואלוהים החליט שזה לא מספיק לו והוא החליט לקחת את אבי והוא נפטר אחרי מסכת יסורים שעד היום גורמת לי להתעורר מחלומות זוועתיים. כל הזמן לא רציתי לשוחח עליהם כי חשבתי בדיוק כמוך לא יכול להיות, לא רוצה לקבל זאת אני רוצה אותם זה לא פייר למה דווקא אני??? הייתי אישה כל כך רעה שאלוהים החליט להעניש אותי בצורה כזו?? ואני כל כך מתגעתגעת אליהם, הייתי נותנת הכול אם הם היו חוזרים לשבריר שניה, אנשים מסביבי כל הזמן אומרים החיים חייבים להמשיך ואני רוצה לצעוק כל כך חזק לא רוצה להמשיך אני רוצה לעצור!!!!!!! אי אפשר להמשיך את החיים בצורה כזו!!!!! מה אני אמורה לענות לילדה בת 5 כשהיא טסה והיא שואלת אותי אמרת שסבא בשמיים נו מתי נראה אותו??? ושהיא חושבת שאלוהים מאוד רע כי הוא לקח לה גם את סבא וגם את סבתא!! ולאן הולכים אחרי שמתים? איך אני יכולה להתמודד עם שאלות כאלו שגורמות לי לפרץ של דמעות??? גם לי יש כל כך הרבה טענות למי שמחליט מי כן צריך להישאר כן ומי הולך. כל אמירה ולו הכי קטנה שמזכירה את הורי גורמת לי לסערת רגשות ואני לא מצליחה להשתלט על עצמי וזה כל כך מייאש אותי, עד היום אני לא מסוגלת לדרוך בבית הקברות לא רוצה לקבל את זה, לא רוצה להאמין שהם אינם, אז אני אומר לך אני רוצה את אמא ואבא שלי בחזרה!! אוףףףףףףףףף רציתי כל כך לנחם אותך אבל זה לא יצא כך. מתוקה שלי תחזיקי מעמד את כל כך נפלאה.

 

[subtitles]

../images/Emo7.gif ../images/Emo142.gif

אני מרגישה כמוך יקירתי.. בדיוק כמוך. ועצוב לי שעוד מישהו סובלת בצורה דומה לסבל שלי. ואף פי שניים. אני כל כך מצטערת.. באמת.. הייתי עושה הכל כדי שלא תסבלי. זה לא מגיע לך.

אני לא מבינה איך החים האלה פועלים.. העולם הזה פשוט דפוק. קיים מישהו שמחליט מי ימות ומי לא.. ומכיוון שאין לנו אפשרות לראות אותו.. הוא מרשה לעצמו לקחת הרבה מדי. מה אכפת לו.. הוא מתחבא לכן אין לו טעם לפחד. הלוואי והיה אפשר לעצור את הזמן. לעצור ולהגיד שאני פשוט לא מוכנה להמשיך הלאה!! אולי זה היה עוזר.. אבל אי אפשר. אני כן הולכת לבית הקברות.. אני מרגישה שם קרובה אליו.. ובכל פעם אני עוצמת את העיניים ומקווה שהוא יתגלה אלי.. מקווה לשמוע את קולו. להריח אותו.. אני שונאת את זה. ושונאת שהיה לך כל כך עצוב ביום המשמח בחייך. אני אתפלל לכך שלא תדעי עוד צרות לעולם.. תבורכי יקירתי. מגיע לך!

 

[פייה 31]

../images/Emo24.gifארשה לעצמי לקרוא לך

אחותי הצעירה אתפלל גם בשבילך שלא תידעי עוד צער שתהני עוד הרבה שנים מאמך ושאולי יום אחד נפסיק לשאול שתינו את השאלות האלו שאין לנו עליהן לעולם תשובה והן רק מטרידות אותנו. קבלי ממני חיבוק ענק. פייה

 

[subtitles]

תודה יקירתי! ../images/Emo142.gif

ואמן.

 

[דולידול]

סאבי מתוקה.

את שמטפלת בכולם, מקשיבה, תומכת, עוזרת את שתמיד כאן מעודדת ונותנת. נראה לך שלא נקרא את מה שרשמת שלא נכאב איתך, שנחשוב שזה משעמם. בואי אני אבשר לך שאת חשובה מאוד לפורום הזה. כשאני מתגעגעת למשהו מאוד אני מנסה לעצום עיניים, מדמיינת שאני קוראת למי שאני רוצה שהיה לצידי אני עושה לעצמי דמיון מודרך במילים שלי עד שאני רואה אותו, מדברת איתו, מרגישה אותו, אנחנו כאילו מנהלים שיחה אחד עם השני. לאחר מכן אני קמה עם תחושה טובה כאילו הוא לעולם לא הלך, לעולם לא עזב אותי כאילו הוא תמיד כאן איתי. סאבי יקרה אני שולחת לך

, תהיה חזקה, תקראי את כל הדברים שכתבת כאן לאנשים ותפני את זה אלייך כי זה מגיע לך, לך, לך, נערה אמיצה בעלת יכולת טיפול מדהימה. שלך דולידול.

 

[subtitles]

עצוב לי... ../images/Emo10.gif ../images/Emo142.gif

במיוחד בימי זיכרון.. וזה אנוכי אולי. וטפשי. אבל כשמדברים על ילדה ואמא שמתנתקות מאביהן.. זה נותן לי צביטה כפולה בלב. ואסור לי להשוות בכלל. אבל כל כך כואב לי...

אני מפחדת לעשות דמיון מודרך.. מפחדת להגיע למצב שזה יהיה ממש ממשי.. ואני לא יודעת אם אני אצליח להתמודד עם זה. זה כל כך מפחיד. אני רוצה לראות אותו.. רוצה לדבר.. לסלוח.. לחבק. אבל אני רוצה את זה מאוד גם כי אני באיזשהו מקום מבינה שזה בלתי אפשרי. כשזה כביכול מרגיש אמיתי.. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. תודה רבה לך דולידול יקירה.. החיבוק והתמיכה עזרו לי מאוד.....