האנטיכרייסט
- פותח הנושא גידעון1
- פורסם בתאריך
My Shepherd
New member
../images/Emo23.gifזה שהיה כפוף זה לא אומר שאינו אוייב
כי גם אז הוא רצה לגנוב צדיקים מחיק האב ולזכות בהם לגיהנום שלו דרך זה שהטעה ופיתה רואים את זה מבראשית כשפיתה את חווה וגרם לה להתמרד על דבררי אלוהים הבורא. חוץ מזה בכל מהלך ותקופת הברית הישנה השטן הצליח במזימתו כי מאז חווה השטן חדר לטבע האנושית וכל אדם שנולד ירד את הטבע החוטא, ולכן היתה לשטן אחיזה מסויימת כמובן עד כמה שאדם נתן לו אבל אף אחד מצד שני לא יכל לנצח אותו אחרת לא היו מקריבים כבשים כל שני וחמישי הרי ידעו שאינם יכולים לעמוד בכל חוקי ודרישות אלוהים שניתנו ע"י הנביא משה בזמנו! אז השטן חגג וחשב שזהו אין אדם הרי שיכול לנצח אותו וכל אחד נולד עם טבע החטא שירש מאדם- ומשם הדרך יחסית קלה-עובדה ע"ע בעולם מסביבנו
כמה קל להתפתות לחטא! כשבא ישוע המשיח- בן אלוהים -אלוהים שהתאנש השטן נכנס לפאניקה והתחיל במדבר לפתות אותו לא הצליח- התחיל לגייס את אנשיו שיגרמו להורגו ושם היתה הטעות האיומה והכי גדולה שהשטן עשה
הוא הוביל את ישוע לצלב-שזו בדיוק הנבואה שניתנה ע"י ישעיהו הנביא ועוד נביאים יהודים לפני מאות שנים, הוא הוביל את ישוע שהתאנש-כאדם הוא נצלב ומת ולקח איתו את כל חטאינו והיה הכבש האחרון שישחט אי פעם עבור חטא כי מאז מותו הוא הכפרה היחידה שבקבלתו אנו נקיים מחטאי העבר ועל חטאי העתיד נתוודא והדם היקר יטהר ויקדש מחדש! ישוע האדם נצלב וישוע האלוהים קם לתחייה- ושם הזדעזע עולם השטן המאוס והבין שזה האוייב הכי גדול שלו- כי זה מי שבא ופרץ את מעגל החטא הקטלני שהוא רקם בסביב כל אדם שנולד- והוא נלחם בנו שכל אדם לא יקבל את הישועה ויצא מהמעגל הקטלני הזה- כי כתוב שמחיר החטא הוא מוות-אין אפס, למעט אלו שיגיעו ליום הדין ואלוהים יפסח מעליהם כי יראה את הדם היקר שנשפך על הצלב מסביבם ועליהם ואת שמם ימצא חקוק בספר החיים כפי שהובטח לכל בן אלוהים מאמין. ולא כתוב בשום מקום שהוא יהיה בנו של השטן
זה יותר גורסים כותבי תסריטים פרועים בהוליווד..
כי גם אז הוא רצה לגנוב צדיקים מחיק האב ולזכות בהם לגיהנום שלו דרך זה שהטעה ופיתה רואים את זה מבראשית כשפיתה את חווה וגרם לה להתמרד על דבררי אלוהים הבורא. חוץ מזה בכל מהלך ותקופת הברית הישנה השטן הצליח במזימתו כי מאז חווה השטן חדר לטבע האנושית וכל אדם שנולד ירד את הטבע החוטא, ולכן היתה לשטן אחיזה מסויימת כמובן עד כמה שאדם נתן לו אבל אף אחד מצד שני לא יכל לנצח אותו אחרת לא היו מקריבים כבשים כל שני וחמישי הרי ידעו שאינם יכולים לעמוד בכל חוקי ודרישות אלוהים שניתנו ע"י הנביא משה בזמנו! אז השטן חגג וחשב שזהו אין אדם הרי שיכול לנצח אותו וכל אחד נולד עם טבע החטא שירש מאדם- ומשם הדרך יחסית קלה-עובדה ע"ע בעולם מסביבנו
היכן בספר ישעיהו כתובה הנבואה על צליבתו של
ישוע? יש לי עוד שאלה. מן הסתם ה'(האב) הוא זה שקובע את כל העניינים. מדוע הוא לא יכל למחול לכל האנושות ללא כל קשר לצליבת בנו? האמת כתבתי שהאנטיכרייסט זה בנו של השטן בגלל סרט הוליוודי שראיתי אתמול חח. העניין הוא שעל פי היהדות(ברית ישנה מבחינתכם) השטן ממש מוגבל לעומת ה'. לעומת זאת בנצרות(יתכן שאני מושפע מהסרטים ההוליוודים) השטן הוא ישות די עצמאית.
ישוע? יש לי עוד שאלה. מן הסתם ה'(האב) הוא זה שקובע את כל העניינים. מדוע הוא לא יכל למחול לכל האנושות ללא כל קשר לצליבת בנו? האמת כתבתי שהאנטיכרייסט זה בנו של השטן בגלל סרט הוליוודי שראיתי אתמול חח. העניין הוא שעל פי היהדות(ברית ישנה מבחינתכם) השטן ממש מוגבל לעומת ה'. לעומת זאת בנצרות(יתכן שאני מושפע מהסרטים ההוליוודים) השטן הוא ישות די עצמאית.
salt of earth
New member
כי אלוהים הוא אל צודק
ודבק במילה שלו, והשכר על החטא הינו מוות. וכל האנושות חטאה. החטא מפריד בין האדם לאלוהים וגורמת לו למוות נצחי, ואין דרך לחזור לאלוהים אלא בקבלת הכפירה והמחילה, ואחרי זה מתפייס האדם עם אלוהים. היחיד שיש לו שלטון על מחילת החטאים הוא רק אלוהים לבדו, זה בגלל שהחטא של האדם היה מכוון לו, והוא רחום וסלחן ולכן הוא סולח אך הוא גם צודק (מצדק) ולכן המחילה שלו צריכה להיות לפי הצדק, כלומר על החוטא לשלם מחיר צודק (عادل) לחטא שלו ואם זה לא יקרה ישתווה הבן אדם הצדיק לבן האדם החוטא וזה היה מעודד אותו להמשיך בחיי החטא שלו, ולכן אלוהים רוצה צדק ורוצה להתפייס ולהשלים עם האדם בצורה צודקת. חטא אחד מספיקה כדי שהאדם ימות, אז מה לגבי כל החטאים שהאדם עושה ומה לגבי החטאים של מיליוני האנשים. ואם העונש על החטא הוא מוות כפי שזה כתוב בספר הקדוש [כִּי־שְׂכַר הַחֵטְא הוּא הַמָּוֶת וּמַתְּנַת חֶסֶד אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ׃] (אל הרומיים 6:23) ולפי מה שהזהיר אלוהים את אדם לפני נפילתו מגן עדן (בראשית 2:17) ולכן המחיר היחיד הוא המוות. ואין מות של בני אדם שיספיק לכפר על החטאים חוץ ממות דבר אלוהים (הפרסונה של ישוע) אשר התגשם כדי למות בגופו אך לא ברוחו והוא קיבל גוף אדם כדי למות במקום האדם על החטאים שעשו בני האדם, אך בחובו גם הכיל את גדולת האב אשר מסוגל לסלוח בצורה לא-סופית לחטאי כל בני האדם בכל זמן ובכל מקום ונתן את החיים אז בתשובה לשאלתך למה היה ישוע צריך להיצלב כדי להושיע אותנו? 1- זה שהוא היה צריך למות היה חייב להיות בלי חטא, כי החוטא משלם על החטא שלו כבר. ומכיוון שכל בני האדם חטאו אפילו הנביאים חטאו. לכן אף אחד מהם מתאים למות כדי להושיע את עצמו ולא את האחרים. 2- כאשר טעה בן האדם הוא יצא מהמרות של אלוהים, ומי שיחזיר אותו זה אלוהים ולא האדם. 3- כי החטא הקדמון הועבר לכל האנושות ואין אף בן אדם רגיל שיכול למות בשביל החטאים של כולם. לכן, אדם בלי חטא שהוא אלוהים היה צריך למות בשביל החטאים הרבים של האנושות ורק אלוהים שהוא בלי חטא הוא היחיד אשר יכול להושיע את העולם. כמובן, עכשיו זאת ממש בקצרה רבה ואני בטוחה שאתה תרצה תשובה מפורטת עם כל הציטוטים הדרושים וכו', אבל לשם כך תצטרך לחכות איזה יומיים שלושה עד שאסיים עם הצעת המחקר שלי ורק אז אוכל להתפנות
לגבי השטן אז תפתח על מדור השאלות הנפוצות ושם ישנו הסבר לגבי הראייה הנוצרית לשטן.... סרטים הוליוודים כמקור לתיאולוגיה נוצרית
מזכיר לי את החברה שלי שאיחלה לי Happy thanks giving לאחר ששמעה שאני נוצריה
ודבק במילה שלו, והשכר על החטא הינו מוות. וכל האנושות חטאה. החטא מפריד בין האדם לאלוהים וגורמת לו למוות נצחי, ואין דרך לחזור לאלוהים אלא בקבלת הכפירה והמחילה, ואחרי זה מתפייס האדם עם אלוהים. היחיד שיש לו שלטון על מחילת החטאים הוא רק אלוהים לבדו, זה בגלל שהחטא של האדם היה מכוון לו, והוא רחום וסלחן ולכן הוא סולח אך הוא גם צודק (מצדק) ולכן המחילה שלו צריכה להיות לפי הצדק, כלומר על החוטא לשלם מחיר צודק (عادل) לחטא שלו ואם זה לא יקרה ישתווה הבן אדם הצדיק לבן האדם החוטא וזה היה מעודד אותו להמשיך בחיי החטא שלו, ולכן אלוהים רוצה צדק ורוצה להתפייס ולהשלים עם האדם בצורה צודקת. חטא אחד מספיקה כדי שהאדם ימות, אז מה לגבי כל החטאים שהאדם עושה ומה לגבי החטאים של מיליוני האנשים. ואם העונש על החטא הוא מוות כפי שזה כתוב בספר הקדוש [כִּי־שְׂכַר הַחֵטְא הוּא הַמָּוֶת וּמַתְּנַת חֶסֶד אֱלֹהִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ׃] (אל הרומיים 6:23) ולפי מה שהזהיר אלוהים את אדם לפני נפילתו מגן עדן (בראשית 2:17) ולכן המחיר היחיד הוא המוות. ואין מות של בני אדם שיספיק לכפר על החטאים חוץ ממות דבר אלוהים (הפרסונה של ישוע) אשר התגשם כדי למות בגופו אך לא ברוחו והוא קיבל גוף אדם כדי למות במקום האדם על החטאים שעשו בני האדם, אך בחובו גם הכיל את גדולת האב אשר מסוגל לסלוח בצורה לא-סופית לחטאי כל בני האדם בכל זמן ובכל מקום ונתן את החיים אז בתשובה לשאלתך למה היה ישוע צריך להיצלב כדי להושיע אותנו? 1- זה שהוא היה צריך למות היה חייב להיות בלי חטא, כי החוטא משלם על החטא שלו כבר. ומכיוון שכל בני האדם חטאו אפילו הנביאים חטאו. לכן אף אחד מהם מתאים למות כדי להושיע את עצמו ולא את האחרים. 2- כאשר טעה בן האדם הוא יצא מהמרות של אלוהים, ומי שיחזיר אותו זה אלוהים ולא האדם. 3- כי החטא הקדמון הועבר לכל האנושות ואין אף בן אדם רגיל שיכול למות בשביל החטאים של כולם. לכן, אדם בלי חטא שהוא אלוהים היה צריך למות בשביל החטאים הרבים של האנושות ורק אלוהים שהוא בלי חטא הוא היחיד אשר יכול להושיע את העולם. כמובן, עכשיו זאת ממש בקצרה רבה ואני בטוחה שאתה תרצה תשובה מפורטת עם כל הציטוטים הדרושים וכו', אבל לשם כך תצטרך לחכות איזה יומיים שלושה עד שאסיים עם הצעת המחקר שלי ורק אז אוכל להתפנות
Light of the World
New member
האב והבן (ישוע) הם אחד! זו עיקרה של האמונה
הנוצרית. הייתי מציעה שתקרא מקורות קצת יותר מהימנים מהוליווד, למשל הברית החדשה, בכדי ללמוד על הנצרות
הנוצרית. הייתי מציעה שתקרא מקורות קצת יותר מהימנים מהוליווד, למשל הברית החדשה, בכדי ללמוד על הנצרות
Aeshma Daeva
New member
אמונת השילוש בנצרות
גידעון, אני חושב שאינך מבין את דוקטרינת השילוש בנצרות. אנסה להסביר לך אותה בקצרה (ככל שניתן): ביהדות ובאיסלאם האל הוא אחדות מוחלטת, כלומר האל הוא אחד ויחיד, הוא ישות יחידה. בנצרות האל הוא אחדות מורכבת, כלומר האל הוא אמנם אחד אבל האחדות שלו מורכבת משלושה הוויות (פרסונות): האב, הבן (ישוע) ורוח הקודש. הנוצרים אומרים שאין סתירה, אלוהים הוא אחד אבל האחד הזה הוא מורכבות. כמו שיום אחד מורכב משני דברים: יום ולילה, כמו שביצה היא אמנם אחת אך מורכבת משלושה: חלמון, חלבון וקליפה. הדוגמאות האלה ניתנו לך בכלליות כדי להמחיש את הטענה הנוצרית שאמונתם בהיות האל אחד אינה סותרת את היותו גם מורכב. הנוצרים מבססים את דוקטרינת השילוש על פסוקים שונים בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה. חשוב שתדע שאין תמימות דעים מוחלטת בין הזרמים הנוצריים השונים בנוגע לשילוש אבל באופן כללי דוקטרינת השילוש זהה. הנה דוגמא אחת למחלוקת אודות השילוש בין שני זרמים נוצריים: ישנה מחלוקת בין הנוצרים האורתודוכסים לנוצרים הקתולים אודות מהות רוח הקודש, ממי היא יונקת ומקבלת את סמכותה. האורתודוכסים אומרים רוח הקודש נובעת מהאב בלבד, הקתולים אומרים רוח הקודש נובעת מהאב ומהבן. זאת המחלוקת הראשית שיש אודות השילוש. המחלוקת הזאת באה לידי ביטוי גם ב'קרדו'- נוסח עיקרי האמונה הנוצרית. בקרדו כפי שהוא נוסח ונחתם בשתי ועידות הכנסיה הראשונות כתוב שרוח הקודש נובעת מהאב. הקתולים מאוחר יותר במאה התשיעית הוסיפו לפי השקפתם לנוסח המקורי את המילה הלטינית Filioque שפירושה "ומהבן". התוספת נדחתה על ידי האורתודוכסים והיוותה גורם מכריע בפילוג בין שתי הכנסיות. הנוצרים האורתודוכסים עד ימינו מחזיקים בנוסח הקרדו המקורי - ללא התוספת הקתולית המאוחרת - שנוסח ונחתם בשתי ועידות הכנסיה הראשונות. למעשה, האורתודוכסים מאמינים שיש הררכיה בין שלושת ההוויות באחדות האלוהית, הקתולים מאמינים שיש שוויון ביניהם. זה היה הסבר בקצרה.
גידעון, אני חושב שאינך מבין את דוקטרינת השילוש בנצרות. אנסה להסביר לך אותה בקצרה (ככל שניתן): ביהדות ובאיסלאם האל הוא אחדות מוחלטת, כלומר האל הוא אחד ויחיד, הוא ישות יחידה. בנצרות האל הוא אחדות מורכבת, כלומר האל הוא אמנם אחד אבל האחדות שלו מורכבת משלושה הוויות (פרסונות): האב, הבן (ישוע) ורוח הקודש. הנוצרים אומרים שאין סתירה, אלוהים הוא אחד אבל האחד הזה הוא מורכבות. כמו שיום אחד מורכב משני דברים: יום ולילה, כמו שביצה היא אמנם אחת אך מורכבת משלושה: חלמון, חלבון וקליפה. הדוגמאות האלה ניתנו לך בכלליות כדי להמחיש את הטענה הנוצרית שאמונתם בהיות האל אחד אינה סותרת את היותו גם מורכב. הנוצרים מבססים את דוקטרינת השילוש על פסוקים שונים בברית הישנה (התנ"ך) ובברית החדשה. חשוב שתדע שאין תמימות דעים מוחלטת בין הזרמים הנוצריים השונים בנוגע לשילוש אבל באופן כללי דוקטרינת השילוש זהה. הנה דוגמא אחת למחלוקת אודות השילוש בין שני זרמים נוצריים: ישנה מחלוקת בין הנוצרים האורתודוכסים לנוצרים הקתולים אודות מהות רוח הקודש, ממי היא יונקת ומקבלת את סמכותה. האורתודוכסים אומרים רוח הקודש נובעת מהאב בלבד, הקתולים אומרים רוח הקודש נובעת מהאב ומהבן. זאת המחלוקת הראשית שיש אודות השילוש. המחלוקת הזאת באה לידי ביטוי גם ב'קרדו'- נוסח עיקרי האמונה הנוצרית. בקרדו כפי שהוא נוסח ונחתם בשתי ועידות הכנסיה הראשונות כתוב שרוח הקודש נובעת מהאב. הקתולים מאוחר יותר במאה התשיעית הוסיפו לפי השקפתם לנוסח המקורי את המילה הלטינית Filioque שפירושה "ומהבן". התוספת נדחתה על ידי האורתודוכסים והיוותה גורם מכריע בפילוג בין שתי הכנסיות. הנוצרים האורתודוכסים עד ימינו מחזיקים בנוסח הקרדו המקורי - ללא התוספת הקתולית המאוחרת - שנוסח ונחתם בשתי ועידות הכנסיה הראשונות. למעשה, האורתודוכסים מאמינים שיש הררכיה בין שלושת ההוויות באחדות האלוהית, הקתולים מאמינים שיש שוויון ביניהם. זה היה הסבר בקצרה.
Aeshma Daeva
New member
תיקון הכותרת: אמונת השילוש = דוקטרינת השילוש
Aeshma Daeva
New member
תשובות לשתי השאלות
אתה מדבר על תמונות ופסלים בנצרות ושוב, צריך להבדיל בין הזרמים השונים בנצרות. אצל הפרוטסטנטים למשל אין תמונות ופסלים (למטרות פולחניות), והם יאמרו לך שעשיית תמונות ופסלים זה עבירה על הדיבר שאוסר לעשות פסלים ותמונות. אצל האורתודוכסים יש רק איקונין (תמונות), אצל הקתולים יש תמונות ופסלים. האורתודוכסים אינם משתמשים בפסלים, הקתולים כן. אמנם יש איסור על עשיית פסלים ותמונות אבל בבית המקדש עצמו, בקודש הקודשים היו שני פסלי כרובים מעל ארון הברית, את יריעות אוהל המועד קישטו דמויות כרובים. אז איך מאמינים מסבירים את זה? פשוט, הדיבר אוסר לעשות פסלים ותמונות ולעבוד להם ("לא תשתחוה להם ולא תעבדם..."). נוצרים הן אורתודוכסים והן קתולים יסבירו לך שהם אינם עובדים את התמונות או הפסלים, אלא מביעים כבוד לדמויות המופיעות בהם, ללא סגידה לחומר. בנצרות היתה תקופת איקונוקלזמה, תקופה שבה ניפצו איקונות בטענה שמדובר באלילות, אבל בועידות הכנסיה השביעית האורתודוכסים הטילו חרם על האיקונוקלזמה וקבעו כי מותר לכבד איקונות מבלי לסגוד להן (לחומר). הפסלים הופיעו בכנסיה הקתולית מאוחר יותר, וכאמור פסלים יש רק בכנסיה הקתולית. לגבי האיקונות יש גם הבדלים בין האורתודוכסים לקתולים. למשל, האיקונות משמעותיות יותר בכנסיה האורתודוכסית והן נעשות תחת קריטריונים נוקשים בעוד שאצל הקתולים התמונות נעשות בצורה חופשית. מלבד זה, בעבר לתמונות ולפסלים היתה משמעות נוספת, הם היוו "כתבי קודש להמונים". למה הכוונה? הרי פעם רוב האנשים היו אנאלפבתים (לא ידעו קרוא וכתוב), בעבר גם לא היה דפוס ולכן לא לכל אחד היה עותק של כתבי הקודש הנוצריים... אז מאיפה ההמון המאמין הכיר את סיפורי המקרא? ממה שהקריאו בכנסיות, מהדרשות של אנשי הדת וגם מהציורים/התמונות והפסלים אצל הקתולים. ציורים לפעמים מתארים מאורעות מהברית הישנה והחדשה וההמון היה לומד מזה ומכיר את סיפורי המקרא פחות או יותר. זה תפקיד נוסף שהיה להם בעבר. לגבי השאלה השניה על התפילות. נוצרים בדרך כלל יאמרו לך שהם מתפללים אל האל האחד, כלומר אל האחד שבשילוש ואל השילוש שבאחד (מעצם הרעיון של האחדות המורכבת). אבל אתה יכול לראות גם נוצרים שמתפללים אל האל האב ישירות או אל האב בתיווכו של ישוע וגם לישוע- האל הבן עצמו. נוצרים אורתודוכסים וקתולים גם מתפללים אל הקדושים ומבקשים מהם שיפגיעו למענם בפני האל ויתפללו בשבילם (בתפיסה הנוצרית הקדושים אינם אלים כמובן).
אתה מדבר על תמונות ופסלים בנצרות ושוב, צריך להבדיל בין הזרמים השונים בנצרות. אצל הפרוטסטנטים למשל אין תמונות ופסלים (למטרות פולחניות), והם יאמרו לך שעשיית תמונות ופסלים זה עבירה על הדיבר שאוסר לעשות פסלים ותמונות. אצל האורתודוכסים יש רק איקונין (תמונות), אצל הקתולים יש תמונות ופסלים. האורתודוכסים אינם משתמשים בפסלים, הקתולים כן. אמנם יש איסור על עשיית פסלים ותמונות אבל בבית המקדש עצמו, בקודש הקודשים היו שני פסלי כרובים מעל ארון הברית, את יריעות אוהל המועד קישטו דמויות כרובים. אז איך מאמינים מסבירים את זה? פשוט, הדיבר אוסר לעשות פסלים ותמונות ולעבוד להם ("לא תשתחוה להם ולא תעבדם..."). נוצרים הן אורתודוכסים והן קתולים יסבירו לך שהם אינם עובדים את התמונות או הפסלים, אלא מביעים כבוד לדמויות המופיעות בהם, ללא סגידה לחומר. בנצרות היתה תקופת איקונוקלזמה, תקופה שבה ניפצו איקונות בטענה שמדובר באלילות, אבל בועידות הכנסיה השביעית האורתודוכסים הטילו חרם על האיקונוקלזמה וקבעו כי מותר לכבד איקונות מבלי לסגוד להן (לחומר). הפסלים הופיעו בכנסיה הקתולית מאוחר יותר, וכאמור פסלים יש רק בכנסיה הקתולית. לגבי האיקונות יש גם הבדלים בין האורתודוכסים לקתולים. למשל, האיקונות משמעותיות יותר בכנסיה האורתודוכסית והן נעשות תחת קריטריונים נוקשים בעוד שאצל הקתולים התמונות נעשות בצורה חופשית. מלבד זה, בעבר לתמונות ולפסלים היתה משמעות נוספת, הם היוו "כתבי קודש להמונים". למה הכוונה? הרי פעם רוב האנשים היו אנאלפבתים (לא ידעו קרוא וכתוב), בעבר גם לא היה דפוס ולכן לא לכל אחד היה עותק של כתבי הקודש הנוצריים... אז מאיפה ההמון המאמין הכיר את סיפורי המקרא? ממה שהקריאו בכנסיות, מהדרשות של אנשי הדת וגם מהציורים/התמונות והפסלים אצל הקתולים. ציורים לפעמים מתארים מאורעות מהברית הישנה והחדשה וההמון היה לומד מזה ומכיר את סיפורי המקרא פחות או יותר. זה תפקיד נוסף שהיה להם בעבר. לגבי השאלה השניה על התפילות. נוצרים בדרך כלל יאמרו לך שהם מתפללים אל האל האחד, כלומר אל האחד שבשילוש ואל השילוש שבאחד (מעצם הרעיון של האחדות המורכבת). אבל אתה יכול לראות גם נוצרים שמתפללים אל האל האב ישירות או אל האב בתיווכו של ישוע וגם לישוע- האל הבן עצמו. נוצרים אורתודוכסים וקתולים גם מתפללים אל הקדושים ומבקשים מהם שיפגיעו למענם בפני האל ויתפללו בשבילם (בתפיסה הנוצרית הקדושים אינם אלים כמובן).
שלום גדעון
הציטוט מתוך הספר "והנה הוא בא" עמודים 127-125, אולי יבהיר נושא טעון זה, מדוע אלהים אומר את המשפט הנ"ל "אלי אלי למה עזבתני". הספר יצא בהוצאת דע"ת. ....וכאשר מכאוב זה מגיע לשיאו, המכאוב המוחלט שאין לבשר ודם דריסת רגל בתחומיו, רואה אלהים לחובה קדושה לעצמו, להשמיע בפני המין האנושי את דברו האחרון, שישלים את שליחותו. מבין השפתים המכחילות, המעוותות, נפלטות המלים: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" (תהילים, פרק 22, פסוק 2). והן המלים שזרעו את המבוכה הגדולה, מאז ועד עצם היום הזה, בלבות בני-אדם, שמשום מה, ממאנים לקלטן כפשוטן. ארבע מלים אלו, שאינן בלתי אם ציטוט מדויק של פסוק שניים מפרק עשרים ושניים של ספר תהלים, קובעות חד-משמעית את עתידם של כל מי שנטלו חלק בהמתת גופו של אלהים. הם גירשו את אלהים מעל פניהם ו"נעזבו" על ידו. מאסו בו- ונשארו בלעדיו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי", פסוק מסכם, מחריד בכנותו החודרת כליות ולב, מטביע חותמת האמת הגלויה בלבות אלה שקלטוהו באותו מעמד ואלה שבאו אחריהם. עד דור אחרון. הם "נעזבו" על ידי אלהים. מעשיהם, דבריהם, מחשבותיהם, שאינם בלתי אם התקוממות לכל שאלהי הוא, גירוש גס של אלהים, הניבו את התוצאה המתבקשת מאליה. אלהים אינו כופה עצמו על מי שאינם חפצים בו. חוק בל יעבור הוא. חוק האהבה הטהורה, המעניקה חרות, אמת וחיי עולם. שלוש שנים קודם לכן, בעלותו לתורה בבית-הכנסת בנצרת, קבע אלוהים את דרכו ומטרת בואו בין בני אדם, בצטטו את הפסוקים הידועים מספרו של ישעיהו הנביא. לא דיבר בשם עצמו. נהג להעביר בשורתו, והתמיד במנהגו זה, באמצעות פסוקים ידועים מכתבי הקודש. מאורח יותר, העלה בפני המונים נסערים, תוהים ובוהים, כצאן שאין להם רועה, את הפסוק, החושף נאמנה בפניהם את המצב שהשקיעו עצמם בו: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָה". והם קפצו עליו, תחת ללבוש שק, לצום ולשבת על האפר, כאנשי נינווה בזמנו, ולחזור בם בתשובה השלמה. יד קשי-עורפם, "גיד- הברזל" העתיק, היתה על העליונה, והסיכוי האחרון הוחמץ, נמוג והלך, וגווע, ונגוז סופית. ועתה, על הצלב, מלים אחרונות, שאין מפניהן מפלט: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" במובאה זו מכתבי הקודש נפרד אלהים מן הבשר, על מנת לשוב ולהיות את שהיה, שהווה ושיהיה לעולמי עולמים ולנצח נצחים: האהבה, החרות, האינסוף – כממשות. שממנו הכל, ובידיו הכל, והכל אליו והכל בו. מחרימיו של אלהים, מעניו, רודפיו, מגרשיו, צולביו – נעזבים על ידו. מתוך אותו עם עצמו, שהתנכר לאלהים, גורש מעל פניו, ו"נעזב" על ידו, קמו שליחיו הקדושים והפיצו את דברו, דבר האלהים החי, בקרב עמם ובין כל העמים, הלשונות, האומות והלאומים. שאול התרסי המהולל, הוא השליח פַּאבֶל, הפרוש-הקנאי לשעבר, שאלהים-אהבה בחר בו והתגלה לו, שאיגרותיו הן היסוד האיתן לבשורת האלהים הגועלת, מטעים באחת מהן: "אִם מְאִיסָתָם רִצּוּי לָעוֹלָם מָה אֵפוֹא תִהְיֶה אֲסֵפָתָם הֲלֹא חַיִּים מִן הַמֵתִּים" (רומיים, פרק 11, פסוק 15). על העולם החפץ להיגאל – לעשות כל אשר לאל ידיו על מנת להביא לְ"אֲסֵפָתָם" של בני עמו של אלהים בבשר, של בני עמם של שנים-עשר שליחיו הקדושים, הנרדפים על צוואר, המוכים בחימה וזדון ומובלים כצאן לטבח, זה יותר מאלף ותשע מאות שנה. "הַיְשוּעָה מִן הַיְהוּדִים הִיא" (יוחנן פרק 8, פסוק 22), פוסק האלהים בכבודו ובעצמו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" – עד בו היום ושבו בנים לגבולם, עד בוא היום והמגרשים את אלהים מעל פניהם, ישובו אליו בשמחה ובלב אוהב. והנה הוא בא.
הציטוט מתוך הספר "והנה הוא בא" עמודים 127-125, אולי יבהיר נושא טעון זה, מדוע אלהים אומר את המשפט הנ"ל "אלי אלי למה עזבתני". הספר יצא בהוצאת דע"ת. ....וכאשר מכאוב זה מגיע לשיאו, המכאוב המוחלט שאין לבשר ודם דריסת רגל בתחומיו, רואה אלהים לחובה קדושה לעצמו, להשמיע בפני המין האנושי את דברו האחרון, שישלים את שליחותו. מבין השפתים המכחילות, המעוותות, נפלטות המלים: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" (תהילים, פרק 22, פסוק 2). והן המלים שזרעו את המבוכה הגדולה, מאז ועד עצם היום הזה, בלבות בני-אדם, שמשום מה, ממאנים לקלטן כפשוטן. ארבע מלים אלו, שאינן בלתי אם ציטוט מדויק של פסוק שניים מפרק עשרים ושניים של ספר תהלים, קובעות חד-משמעית את עתידם של כל מי שנטלו חלק בהמתת גופו של אלהים. הם גירשו את אלהים מעל פניהם ו"נעזבו" על ידו. מאסו בו- ונשארו בלעדיו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי", פסוק מסכם, מחריד בכנותו החודרת כליות ולב, מטביע חותמת האמת הגלויה בלבות אלה שקלטוהו באותו מעמד ואלה שבאו אחריהם. עד דור אחרון. הם "נעזבו" על ידי אלהים. מעשיהם, דבריהם, מחשבותיהם, שאינם בלתי אם התקוממות לכל שאלהי הוא, גירוש גס של אלהים, הניבו את התוצאה המתבקשת מאליה. אלהים אינו כופה עצמו על מי שאינם חפצים בו. חוק בל יעבור הוא. חוק האהבה הטהורה, המעניקה חרות, אמת וחיי עולם. שלוש שנים קודם לכן, בעלותו לתורה בבית-הכנסת בנצרת, קבע אלוהים את דרכו ומטרת בואו בין בני אדם, בצטטו את הפסוקים הידועים מספרו של ישעיהו הנביא. לא דיבר בשם עצמו. נהג להעביר בשורתו, והתמיד במנהגו זה, באמצעות פסוקים ידועים מכתבי הקודש. מאורח יותר, העלה בפני המונים נסערים, תוהים ובוהים, כצאן שאין להם רועה, את הפסוק, החושף נאמנה בפניהם את המצב שהשקיעו עצמם בו: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָה". והם קפצו עליו, תחת ללבוש שק, לצום ולשבת על האפר, כאנשי נינווה בזמנו, ולחזור בם בתשובה השלמה. יד קשי-עורפם, "גיד- הברזל" העתיק, היתה על העליונה, והסיכוי האחרון הוחמץ, נמוג והלך, וגווע, ונגוז סופית. ועתה, על הצלב, מלים אחרונות, שאין מפניהן מפלט: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי!" במובאה זו מכתבי הקודש נפרד אלהים מן הבשר, על מנת לשוב ולהיות את שהיה, שהווה ושיהיה לעולמי עולמים ולנצח נצחים: האהבה, החרות, האינסוף – כממשות. שממנו הכל, ובידיו הכל, והכל אליו והכל בו. מחרימיו של אלהים, מעניו, רודפיו, מגרשיו, צולביו – נעזבים על ידו. מתוך אותו עם עצמו, שהתנכר לאלהים, גורש מעל פניו, ו"נעזב" על ידו, קמו שליחיו הקדושים והפיצו את דברו, דבר האלהים החי, בקרב עמם ובין כל העמים, הלשונות, האומות והלאומים. שאול התרסי המהולל, הוא השליח פַּאבֶל, הפרוש-הקנאי לשעבר, שאלהים-אהבה בחר בו והתגלה לו, שאיגרותיו הן היסוד האיתן לבשורת האלהים הגועלת, מטעים באחת מהן: "אִם מְאִיסָתָם רִצּוּי לָעוֹלָם מָה אֵפוֹא תִהְיֶה אֲסֵפָתָם הֲלֹא חַיִּים מִן הַמֵתִּים" (רומיים, פרק 11, פסוק 15). על העולם החפץ להיגאל – לעשות כל אשר לאל ידיו על מנת להביא לְ"אֲסֵפָתָם" של בני עמו של אלהים בבשר, של בני עמם של שנים-עשר שליחיו הקדושים, הנרדפים על צוואר, המוכים בחימה וזדון ומובלים כצאן לטבח, זה יותר מאלף ותשע מאות שנה. "הַיְשוּעָה מִן הַיְהוּדִים הִיא" (יוחנן פרק 8, פסוק 22), פוסק האלהים בכבודו ובעצמו. "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי" – עד בו היום ושבו בנים לגבולם, עד בוא היום והמגרשים את אלהים מעל פניהם, ישובו אליו בשמחה ובלב אוהב. והנה הוא בא.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.