האנטישמיות בליטא לפני 1939
הרי לכם קטע מעמ' 265 מהספר "עליהן לא כתבו", אליו אתייחס עוד בשרשור נפרד: "הסטודנטים היהודיים שלמדו באוניטברסיטה של וילנה, סיפרו גם כיצד הם נאלצים לעמוד במשך כל השיעורים בצד השמאלי של הכיתה, בעוד חבריהם ללימוד הלא-יהודים יושבים בכסאותיהם. ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב מספר בספרו "דברי ימי עם עולם" [כרך י"א, עמ' 43] על "הסטודנטים היהודים המעונים", שחבריהם ללימודים מסלקים אותם בכוח מאולמות הלימוד, מגלגלים אותם במדרגות ורודפים אותם במקלות ברחובות. השלטונות לא התערבו.... הסטודנטים הפולנים תבעו שיהודים לא יישבו ביניהם, שיתקינו להם פסלים מיוחדים ויישבו בצד שמאל של הכיתה, בכך גם הכתימו אותם כשמאלנים, כלומר קומוניסטים הראויים להשפלה וגינוי. היהודים סרבו לשבת בספסלי המנודים והחליטו לעמוד. וכך עמדו לאורך כל שעות הלימודים. אישים ומוסדות אקדמאיים רבים בחו"ל מחו על האפליה של הסטודנטים היהודיים וגינו אותה. זמן רב התלבט השר כיצד להגיב, לבסוף החליט כי בשם החופש האקדמי ינהג כל רקטור לפי הבנתו. הרקטורים "הבינו" ונהגו לפי הבנתם...רק בודדים מאד העזו לאסור את הפרדת היהודים בכיתות. ההסיסטוריון דובנוב מספר על הטרגדיה של חוקר המוח היהודי המהולל פרופסור רוזה, שבשל מעמדו בעולם הרפואה ופרסומו הבינלאומי, הוזמן להרצות באוניברסיטה של וילנה. יום אחד, בשעה שהירצה את שיעורו, הבחין בבתו, עומדת בצד שמאל, בין חבריה היהודים. הדבר הכאיב לו עד כדי כך, שמיד בשובו הביתה מת משבץ לב". וזה לפני 1939.
הרי לכם קטע מעמ' 265 מהספר "עליהן לא כתבו", אליו אתייחס עוד בשרשור נפרד: "הסטודנטים היהודיים שלמדו באוניטברסיטה של וילנה, סיפרו גם כיצד הם נאלצים לעמוד במשך כל השיעורים בצד השמאלי של הכיתה, בעוד חבריהם ללימוד הלא-יהודים יושבים בכסאותיהם. ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב מספר בספרו "דברי ימי עם עולם" [כרך י"א, עמ' 43] על "הסטודנטים היהודים המעונים", שחבריהם ללימודים מסלקים אותם בכוח מאולמות הלימוד, מגלגלים אותם במדרגות ורודפים אותם במקלות ברחובות. השלטונות לא התערבו.... הסטודנטים הפולנים תבעו שיהודים לא יישבו ביניהם, שיתקינו להם פסלים מיוחדים ויישבו בצד שמאל של הכיתה, בכך גם הכתימו אותם כשמאלנים, כלומר קומוניסטים הראויים להשפלה וגינוי. היהודים סרבו לשבת בספסלי המנודים והחליטו לעמוד. וכך עמדו לאורך כל שעות הלימודים. אישים ומוסדות אקדמאיים רבים בחו"ל מחו על האפליה של הסטודנטים היהודיים וגינו אותה. זמן רב התלבט השר כיצד להגיב, לבסוף החליט כי בשם החופש האקדמי ינהג כל רקטור לפי הבנתו. הרקטורים "הבינו" ונהגו לפי הבנתם...רק בודדים מאד העזו לאסור את הפרדת היהודים בכיתות. ההסיסטוריון דובנוב מספר על הטרגדיה של חוקר המוח היהודי המהולל פרופסור רוזה, שבשל מעמדו בעולם הרפואה ופרסומו הבינלאומי, הוזמן להרצות באוניברסיטה של וילנה. יום אחד, בשעה שהירצה את שיעורו, הבחין בבתו, עומדת בצד שמאל, בין חבריה היהודים. הדבר הכאיב לו עד כדי כך, שמיד בשובו הביתה מת משבץ לב". וזה לפני 1939.