האקס שלי ואני - למרות הכל.
לפעמים אני תוהה, של מי החיים האלה לעזאזל. התגרשתי, נו מה, הרי לא רציתי לחיות איתו תחת קורת גג אחת. כשאני הולכת איתו לעשות קניה משותפת לילדים, במקרים חריגים בו נוכחותו חיונית ושומעים שאנחנו גרושים אנחנו מקבלים ישר הערות, "לא יכול להיות, אתם נראים ממש כמו זוג,," וכו´ וכו´. כן, האקס שלי ואני, למרות הגירושין הקשים מסתדרים מצוין מאז הגירושים, אין מריבות, אין סכסוכים, הכל רק בענין הילדים, מדברים מלבנים ענין הילדים וכו´. הקיץ האחרון יצאתי לאילת עם חברים משותפים, הילדים התחננו שאבא שלהם יבוא, הסברתי להם שזה בלתי אפשרי, אנחנו גרושים ואני ואבא לא נוסעים יחד. מצד שני, אני תמיד מנסה להכנס לראש של הילדים, אני יודעת שזו לא אשליה מבחינתם, הם יודעים שאנו לא נחזור, אבל למה לא נעשה פעם משהו שהם רוצים, למה לעשות רק מה שהחיים מכתיבים? לא לשכוח, אנחנו גרושים 4 שנים ופרודים 3 שנים, להתקשר אליו ולהציע הצעה כזו זה לא נורמלי. התקשרתי אליו, התשובה שלו היתה מיידית מאוד "אין לי שום בעיה, בכיף". הגענו לאילת - התכנון 3 לילות. הילדים היו מאושרים. השעה 9 בערב, כל החברים בלובי, צחוקים ומה לא, אני מחליטה לעלות לחדר, כי אני חיית לילה, רוצה להתארגן כדי לצאת למועדון בלילה, לבד כמובן, או מקסימום עם מישהו מהחברים - בשום אופן לא עם האקס. אני עולה ואני רואה שהאקס שלי איננו, אני מתקשרת והוא אומר ללי שהוא ירד לעיר, כעסתי למה הוא לא מודיע לי, כי גם אני רוצה לצאת. "מה את רוצה שאני אבקש רשות, יצאתי, כי רציתי לצאת, אני תיכף חוזר, יאלה ביי". כשניתקתי הבנתי שבעצם אני צריכה לדבר אחרת למרות שהכוונה שלי היתה ברורה בשום אופן לא להחליט עבורו. כשהוא בא אמרתי לו את מה שהתכוונתי לומר ולא הובן נכון. "תראה, אתה יכול לצאת מתי וכמה שתרצה כי זה מה שאני מתכוננת לעשות, רק מה אני רוצה שהטיול הזה יהיה מוקדש לילדים, כלומר, אחרי שהם ילכו לישון תצא לאן שיתחשק לך, כל עוד הם ערים, תהיה בחברתם תעסיק אותם (לפחות בזמן שהם בלי החברים שלהם). הענין הוא שהילדים כביכול רוצים אשליה של יומיים שאמא ואבא יחד, הם חכמים להבין שזה לא מה שיהיה אבל בכאילו, וכל עוד הם ערים שיראו אותנו יחד, אם הם ידעו שכל אחד מאיתנו יוצא לבלות לבד הוא ירחם על זה שנשאר, אני מכירה את הילדודס שלי. "את צודקת, אין שום בעיה, אני אצא רק שהם ירדמו" כך ענה. בשעת חצות התקלחתי, התלבשתי והתכוננתי לצאת, הוא כמובן היה בחדר בו היה צריך לישון עם הילד. הלכתי אליו ושאלתי איך אני נראית, הוא אמר יפה מאוד, ובתוך הלב שלי צחקתי, לא האמנתי שזה מה שקורה לי, איך החיים משונים. יצאתי וחזרתי בשעה 4 לפנות בוקר אחרי לילה של ריקודים, וחיים משוגעים. יום למחרת רציתי לצאת בשעה 9 בערב אבל הוא הזכיר לי שסיכמנו שהשעות שלו הם מהשעה 9 בערב, אז לא היתה לי ברירה ואמרתי אוקיי. רק מה הזכרתי לו שלא ישכח, יוצאים אחרי שהילדים נרדמים. והוא כרגיל ישב איתם ונהנה מחברתם עד שנרדמו ויצא. בשעת חצות כשחזר אני יצאתי - כרגיל כפי שסיכמנו. ביום השלישי כל החברה החליטו שכולם יוצאים יחד, אבל אוי, בעיה, מי ישמור ביביסיטר? ביקשתי ממנו שישאר ואני אצא, אני כל הזמן עם הילדים, אמרתי לו אז בבקשה אולי תשאר אתה? הוא לא הסכים, ואמר שגם הוא רוצה לצאת עם כולם ועוד הוסיף שאני תמיד מבלה ועושה חיים והוא לא אז הפעם הוא רוצה לההנות את הבילוי עם החבר´ה. התבאסתי בגדול הרגשתי רע, אבל, אין מה לעשות, לא נורא, עליתי לחדר עם הילדים מבואסת, כל כך רציתי לצאת עם כולם. איך שאני רוצה לעלות למיטה לישון הוא מגיע "טוב, תלכי את, אני אשמור על הילדים". פתאום ריחמתי עליו. "עזוב, לך אתה, לך תהנה, אני באמת נשארת בהרגשה טובה, אל תדאג". "עזבי לכי תהני עם החברים, אני באמת רוצה שתהני". קמתי התלבשתי ויצאתי. מה אגיד לכם, כל מי שראה אותנו ולא ידע שאנחנו גרושים, לא האמין שאנחנו לא נישואים. ומי שהכיר אותנו מהעבר - פשוט עמד מהצד והתמוגג. איך אנחנו "רבים ומתווכחים" בינינו מי שומר היום ביביסיטר. אגיד לכם משהו? פשוט לא האמנתי שכך יהיה. דרך אגב, ביום הראשון היתה הצפה של מים בחדר שלנו, כי התפוצץ צינור אז העבירו אותנו לסוויטה ענקית באותו יום זה טוב, אבל בנוסף קיבלנו עוד סוף שבוע פיצוי - הפעם צחקתי - "לא איתך, זה שלי, הפעם אני מתעקשת לבלות לבד עם פרטנר אותו אבחר עבורי"
לפעמים אני תוהה, של מי החיים האלה לעזאזל. התגרשתי, נו מה, הרי לא רציתי לחיות איתו תחת קורת גג אחת. כשאני הולכת איתו לעשות קניה משותפת לילדים, במקרים חריגים בו נוכחותו חיונית ושומעים שאנחנו גרושים אנחנו מקבלים ישר הערות, "לא יכול להיות, אתם נראים ממש כמו זוג,," וכו´ וכו´. כן, האקס שלי ואני, למרות הגירושין הקשים מסתדרים מצוין מאז הגירושים, אין מריבות, אין סכסוכים, הכל רק בענין הילדים, מדברים מלבנים ענין הילדים וכו´. הקיץ האחרון יצאתי לאילת עם חברים משותפים, הילדים התחננו שאבא שלהם יבוא, הסברתי להם שזה בלתי אפשרי, אנחנו גרושים ואני ואבא לא נוסעים יחד. מצד שני, אני תמיד מנסה להכנס לראש של הילדים, אני יודעת שזו לא אשליה מבחינתם, הם יודעים שאנו לא נחזור, אבל למה לא נעשה פעם משהו שהם רוצים, למה לעשות רק מה שהחיים מכתיבים? לא לשכוח, אנחנו גרושים 4 שנים ופרודים 3 שנים, להתקשר אליו ולהציע הצעה כזו זה לא נורמלי. התקשרתי אליו, התשובה שלו היתה מיידית מאוד "אין לי שום בעיה, בכיף". הגענו לאילת - התכנון 3 לילות. הילדים היו מאושרים. השעה 9 בערב, כל החברים בלובי, צחוקים ומה לא, אני מחליטה לעלות לחדר, כי אני חיית לילה, רוצה להתארגן כדי לצאת למועדון בלילה, לבד כמובן, או מקסימום עם מישהו מהחברים - בשום אופן לא עם האקס. אני עולה ואני רואה שהאקס שלי איננו, אני מתקשרת והוא אומר ללי שהוא ירד לעיר, כעסתי למה הוא לא מודיע לי, כי גם אני רוצה לצאת. "מה את רוצה שאני אבקש רשות, יצאתי, כי רציתי לצאת, אני תיכף חוזר, יאלה ביי". כשניתקתי הבנתי שבעצם אני צריכה לדבר אחרת למרות שהכוונה שלי היתה ברורה בשום אופן לא להחליט עבורו. כשהוא בא אמרתי לו את מה שהתכוונתי לומר ולא הובן נכון. "תראה, אתה יכול לצאת מתי וכמה שתרצה כי זה מה שאני מתכוננת לעשות, רק מה אני רוצה שהטיול הזה יהיה מוקדש לילדים, כלומר, אחרי שהם ילכו לישון תצא לאן שיתחשק לך, כל עוד הם ערים, תהיה בחברתם תעסיק אותם (לפחות בזמן שהם בלי החברים שלהם). הענין הוא שהילדים כביכול רוצים אשליה של יומיים שאמא ואבא יחד, הם חכמים להבין שזה לא מה שיהיה אבל בכאילו, וכל עוד הם ערים שיראו אותנו יחד, אם הם ידעו שכל אחד מאיתנו יוצא לבלות לבד הוא ירחם על זה שנשאר, אני מכירה את הילדודס שלי. "את צודקת, אין שום בעיה, אני אצא רק שהם ירדמו" כך ענה. בשעת חצות התקלחתי, התלבשתי והתכוננתי לצאת, הוא כמובן היה בחדר בו היה צריך לישון עם הילד. הלכתי אליו ושאלתי איך אני נראית, הוא אמר יפה מאוד, ובתוך הלב שלי צחקתי, לא האמנתי שזה מה שקורה לי, איך החיים משונים. יצאתי וחזרתי בשעה 4 לפנות בוקר אחרי לילה של ריקודים, וחיים משוגעים. יום למחרת רציתי לצאת בשעה 9 בערב אבל הוא הזכיר לי שסיכמנו שהשעות שלו הם מהשעה 9 בערב, אז לא היתה לי ברירה ואמרתי אוקיי. רק מה הזכרתי לו שלא ישכח, יוצאים אחרי שהילדים נרדמים. והוא כרגיל ישב איתם ונהנה מחברתם עד שנרדמו ויצא. בשעת חצות כשחזר אני יצאתי - כרגיל כפי שסיכמנו. ביום השלישי כל החברה החליטו שכולם יוצאים יחד, אבל אוי, בעיה, מי ישמור ביביסיטר? ביקשתי ממנו שישאר ואני אצא, אני כל הזמן עם הילדים, אמרתי לו אז בבקשה אולי תשאר אתה? הוא לא הסכים, ואמר שגם הוא רוצה לצאת עם כולם ועוד הוסיף שאני תמיד מבלה ועושה חיים והוא לא אז הפעם הוא רוצה לההנות את הבילוי עם החבר´ה. התבאסתי בגדול הרגשתי רע, אבל, אין מה לעשות, לא נורא, עליתי לחדר עם הילדים מבואסת, כל כך רציתי לצאת עם כולם. איך שאני רוצה לעלות למיטה לישון הוא מגיע "טוב, תלכי את, אני אשמור על הילדים". פתאום ריחמתי עליו. "עזוב, לך אתה, לך תהנה, אני באמת נשארת בהרגשה טובה, אל תדאג". "עזבי לכי תהני עם החברים, אני באמת רוצה שתהני". קמתי התלבשתי ויצאתי. מה אגיד לכם, כל מי שראה אותנו ולא ידע שאנחנו גרושים, לא האמין שאנחנו לא נישואים. ומי שהכיר אותנו מהעבר - פשוט עמד מהצד והתמוגג. איך אנחנו "רבים ומתווכחים" בינינו מי שומר היום ביביסיטר. אגיד לכם משהו? פשוט לא האמנתי שכך יהיה. דרך אגב, ביום הראשון היתה הצפה של מים בחדר שלנו, כי התפוצץ צינור אז העבירו אותנו לסוויטה ענקית באותו יום זה טוב, אבל בנוסף קיבלנו עוד סוף שבוע פיצוי - הפעם צחקתי - "לא איתך, זה שלי, הפעם אני מתעקשת לבלות לבד עם פרטנר אותו אבחר עבורי"
לא נראה לי לעולם שזה יהיה, אני מאוד מרוחקת לא יודעת איך זרמתי עם זה. בכל אופן הכל בכיף