ההנאה של הילדים מהארי פוטר
נעוצה, לדעתי, דווקא בעובדה שהם יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון. מרבית ספרי הילדים הנכתבים היום, הם בעלי רקע יומיומי, שונעדים לגרום לילדים ללבן בינם לבין עצמם את מצוקות/מעלות/חסרונות, עולמם. המסרים החינוכיים האמורים להיות מובלעים בספור, בולטים להם מאוד, וממאיסים עליהם את הספר. ברגע שבא הארי פוטר, הם גילו שיש ספר שמדבר על כלום עוסק בכלום, אבל מכיל בתוכו עולם ומלואו של דמיון, ואחרי הדמיון המופלא הם הלכו. דווקא הספר הרביעי, שבו התחילה הסופרת להכניס מעט יותר אדאולוגיה (מרד הגמדים) לדעתי הוא הפחות טוב מכלם, באספקלריה של ספר להנאת החושים בלבד. והאם ספרים אחרים אינם יכולים להפעיל לחץ על הקורא הצעיר? האינדיאני הקבור חי במערה גרם הן לי כילדה, והן לבני ישראל הרבה סיוטים, אפילו שהוא רע , וזה כביכול הגיע לו, והספר בכללו אינו אלים. ההבדל בין הארי פוטר לתום סויר, שעל הרׂע המודגש בראשון, ברור שהוא בא מעולם הדמיון, והרׂע הקיים בשני, יכול להיות גם בעולמנו.
