הבדידות מנצחת אותי../images/Emo14.gif../images/Emo14.gif
לא מצליחה לעשות כלום , פשוט כלום אני מרגישה גרוע מבפנים "כמו ילדה טיפשה" וכמה שקשה להודות בזה ואני מקווה שאני לא אצטער שאני מודה כאן אבל אני מרגישה גרוע מבפנים , מעדיפה לא לפרט בדיוק איזה רגשות וכשאני באירועים משפחתיים אני מרגישה שאין לי שום דבר מה להציע (לא כמו פעם...) לכולם יש חיים ורק אני תקועה בחוסר ההערכה שלי ואז אני אומרת לעצמי לפחות אני נראית יפה אבל גם זה הוטל בספק בעבר אני לא יכולה להמשיך ככה פשוט לא יכולה (הכול הכול התחיל מאז שבאנו להרצליה לפני כן אלו היו זרעים קטנים) וכל היום אני חושבת איך להעביר אותו שאני לא אשתגע ואני הולכת ממקום למקום לא מוצאת שקט בשום מקום , תלויה בחסדי הסביבה משהו שאני די שונאת , מאוד אפילו , גם כשידיד שלי לא בא לו להיפגש אני כועסת לא שהוא חייב לי משהו אבל אני פשוט לא יכולה להיות לבד יש לי כזה חוסר יציבות בחיים שהפגישה בערב מרגיעה אותי שלמישהו איכפת אני מרגישה שהוא בין היחידים מהאנשים שקרובים אליי לא מהמשפחה ולא מהחברים ודי אי אפשר לחיות ככה אני מנותקת מעצמי מהכול מהעולם ואני לא מצליחה / רוצה לעשות שום דבר לבד מרגישה שאני תחת ביקורת כל הזמן אין לי כוח לזה ואני לא מצליחה לשנות את Zה , אי אפשר לחיות ככה , אני מרגישה שאני כלואה בתוך עצמי וכל פעם שאני מנסה לעשות משהו מבפנים כל הרגשות החיצוניים מחזירים אותי פנימה לא נותנים לי להתבטא סוגרים עליי מכל הכיוונים - עדיף למות מאשר לחיות ככה בצל הכלא המתמיד שלא נפתר לעולם. רע לי נראה כאילו לאף אחד לא איכפת ולאן שאני לא הולכת המחשבות לא מפסיקות לרוץ , לא שווה כלום , מה לעשות , איך אני אעביר את השעה הבאה , למישהו איכפת ? והכול מתחיל מחדש כל רגע ורגע , לא יודעת מה לעשות , זה יותר מדי בשבילי , אני חושבת מה הם חושבים עליי המשפחה , איזה ירידה אני אשמע הפעם אפילו שהם אומרים שזה בצחוק זה לא מרגיש ככה , רק אני משתגעת , מחפשת את עצמי וכ"כ חשוב לי להיפגש עם ידיד שלי בלילה אבל זה לא תמיד בראש שלו ואני לוקחת את זה די קשה , זה הדבר היחידי ששומר על השפיות שלי ואני לא מסוגלת להגיד לו את זה (למה שאני אגיד בעצם?) לא צריכה שהוא ירחם עליי או יחשוב שהוא כמו גלגל הצלה שלי או שתהיה לו תחושה של עליונות...
לא מצליחה לעשות כלום , פשוט כלום אני מרגישה גרוע מבפנים "כמו ילדה טיפשה" וכמה שקשה להודות בזה ואני מקווה שאני לא אצטער שאני מודה כאן אבל אני מרגישה גרוע מבפנים , מעדיפה לא לפרט בדיוק איזה רגשות וכשאני באירועים משפחתיים אני מרגישה שאין לי שום דבר מה להציע (לא כמו פעם...) לכולם יש חיים ורק אני תקועה בחוסר ההערכה שלי ואז אני אומרת לעצמי לפחות אני נראית יפה אבל גם זה הוטל בספק בעבר אני לא יכולה להמשיך ככה פשוט לא יכולה (הכול הכול התחיל מאז שבאנו להרצליה לפני כן אלו היו זרעים קטנים) וכל היום אני חושבת איך להעביר אותו שאני לא אשתגע ואני הולכת ממקום למקום לא מוצאת שקט בשום מקום , תלויה בחסדי הסביבה משהו שאני די שונאת , מאוד אפילו , גם כשידיד שלי לא בא לו להיפגש אני כועסת לא שהוא חייב לי משהו אבל אני פשוט לא יכולה להיות לבד יש לי כזה חוסר יציבות בחיים שהפגישה בערב מרגיעה אותי שלמישהו איכפת אני מרגישה שהוא בין היחידים מהאנשים שקרובים אליי לא מהמשפחה ולא מהחברים ודי אי אפשר לחיות ככה אני מנותקת מעצמי מהכול מהעולם ואני לא מצליחה / רוצה לעשות שום דבר לבד מרגישה שאני תחת ביקורת כל הזמן אין לי כוח לזה ואני לא מצליחה לשנות את Zה , אי אפשר לחיות ככה , אני מרגישה שאני כלואה בתוך עצמי וכל פעם שאני מנסה לעשות משהו מבפנים כל הרגשות החיצוניים מחזירים אותי פנימה לא נותנים לי להתבטא סוגרים עליי מכל הכיוונים - עדיף למות מאשר לחיות ככה בצל הכלא המתמיד שלא נפתר לעולם. רע לי נראה כאילו לאף אחד לא איכפת ולאן שאני לא הולכת המחשבות לא מפסיקות לרוץ , לא שווה כלום , מה לעשות , איך אני אעביר את השעה הבאה , למישהו איכפת ? והכול מתחיל מחדש כל רגע ורגע , לא יודעת מה לעשות , זה יותר מדי בשבילי , אני חושבת מה הם חושבים עליי המשפחה , איזה ירידה אני אשמע הפעם אפילו שהם אומרים שזה בצחוק זה לא מרגיש ככה , רק אני משתגעת , מחפשת את עצמי וכ"כ חשוב לי להיפגש עם ידיד שלי בלילה אבל זה לא תמיד בראש שלו ואני לוקחת את זה די קשה , זה הדבר היחידי ששומר על השפיות שלי ואני לא מסוגלת להגיד לו את זה (למה שאני אגיד בעצם?) לא צריכה שהוא ירחם עליי או יחשוב שהוא כמו גלגל הצלה שלי או שתהיה לו תחושה של עליונות...
