הכל התחיל עם שגעון ה-BMX
שיגעון ה-BMX נולד בחוף המערבי של ארה"ב בתחילת שנות השבעים – תקופת הולדת אופניי ההרים. השם BMX הוא צרוף של Bicycle Moto Cross וכשמם, אופניי הBMX הושפעו מספורט אופנועי המוטור קרוס, שהיה מאוד נפוץ בארה"ב באותם ימים. כמו אופניי ההרים, אופניי ה-BMX הראשונות התבססו על אופניי "שווין", אך ילדי ה-BMX השתמשו באופניי 20 אינץ´ עם כיסא בננה, ששימשו אותם ככלי תחבורה לביה"ס. גלגלי 20 אינץ´ וממדי השלדה נשארו עם ה-BMX עד היום. תחילה רכבו ילדי ה-BMX במסלולי עפר בתחרויות ובסגנון שמכונה היום Dirt Jumping . במקביל התפתחו סגנונות ה-FreeStyle ורכיבת רמפות באולמות סגורים. בסגנונות אלו כוללים האופניים מעצור קדמי המאפשר סיבוב הכידון ב- 360 מעלות, מוטות בצירי הגלגלים להחלקה על מתקנים ולפעמים אין אוכף. רוכבי Trial משתמשים באופניים הדומות לאופניי XC ז"ק עם גלגלי 26 אינץ´, אך השלדות בדרך כלל קטנות ובעלות זוויות שונות מאופניי XC רגילות. רוכבי Trial רבים לא משתמשים בבולם קדמי והאופניים קשיחים לגמרי. סגנון ה-Trial די נדיר מכיוון שנדרשת מיומנות גבוהה מאוד עם יכולת ריכוז גבוהה, יציבות ואיזון וכמובן – שליטה באופניים כאילו היו איבר בגוף. ב-Urban אין ממש כללים ואנשים רוכבים על אופניי BMX, Freeride, דאון היל, Trial או מה שיש בבית, כשהמטרה היא לנצל את הנוף העירוני כמגרש משחקים. ספסלים, מדרגות, גדרות, גנים ציבוריים, פסלים ומה לא. הסטייל בחו"ל הוא לצאת בחבורות רחוב ונדליסטיות, לעשות דברים מדהימים ועוצרי נשימה, כשהדבר הכי Cool זה להיתפס ע"י המשטרה.
