Digi Lista
New member
הבוקר סבא שלי נפטר../images/Emo201.gif
איך שהתעוררתי בבוקר כבר הבנתי,השעה הייתה חמש וחצי בבוקר ושמעתי את אימא שלי נוסעת ואת אבא שלי מדבר,קצת זמן אחר כך היה טלפון מהמשפחה שאמר את מה שניחשתי-סבא נפטר אחרי כמעט חודשיים של גסיסה,אמא שלי עוד לא ידעה בגלל שאין לה דיבורית באוטו ולא רצו לספר לה בזמן נהיגה בכול מקרה,ההודעה הייתה ממש כמה דקות לפני שיצאתי להסעה...חשבתי שההלוויה תערך ביום ראשון והאמת שלא יכולתי לדמיין מצב שהילדים ישארו לבד ובחמש דקות אי אפשר לארגן מחליפה בטח לא ביום שישי,אמרתי לעצמי שאת היום הזה אני אשרוד ואדאג לדבר עם כול הגורמים כדי למצוא ליום ראשון לפחות מחליפה בעיקר להסעה הלוך וחזור כי לבית ספר עצמו יש יותר אפשרויות לארגן מחליפים(יש רשימת מחליפים קבועה לכול מקרה),במהלך הנסיעה עם הילדים אבא שלי הודיע לי שסבתא לא מוותרת והלוויה תהיה היום בשעה שתיים עשרה...הנהג הציע לי לרדת ולחזור כבר באמצע הדרך אבל לא יכולתי להשאיר מבחינתי את הילדים לבד,אלה לא ילדים רגילים והנהג עסוק בנהיגה ולא יכול לעצור אחד מלהשתולל,לשני לנגב נזלת,לשלישי להעיר משהו וכו',החלטתי לסיים את הליווי בבוקר ולחזור מיד לכיוון הבית משם אבא יאסוף אותי יחד עם אחי וניסע לסבתא ולאמא...התקשרתי לאחראיים כדי לבקש מחליפה לקו של הצהריים,בשעה שבע וחצי בבוקר ביום שישי קשה מאוד לארגן משהו ונתנו לי אישור מיוחד,בלתי חוקי וחד פעמי להשאיר את ההסעה בצהריים ללא מלווה ומדובר ביום קריטי כי בימי שישי בשונה משאר השבוע שיש שעות שונות לסיום כולם מסיימים באאותה השעה ומדובר בלפחות 5 ילדים(ההסעה מביאה לשני מקומות,אני נשארת במקום השני-ביה"ס לילדים מגיל 3-21 בעלי סי.פי ונכויות קשות והראשון הוא מין מוסד לחבר'ה עם פיגור עמוק כאשר חלק גם ישנים בו ובאופן טבעי השעות סיום במהלך השבוע שונות ככה שאני חוזרת בצהריים עם החבר'ה של הביה"ס מלבד בשישי שיש את כולם),ניסיתי במקביל לפנות לחברה שלי שגרה באיזור וכבר הייתה איתי מתישהו בביה"ס ובהסעה והיא תוכל לעזור פשוט בגלל שחוש האחריות שלי לא נתן לי מנוחה עם כמה שהנהג אמר שהוא יסתדר והוא מסיע כבר שנים את כול החבר'ה(רק שתמיד הוא עם מלווים)לא הרגשתי רגועה,התקשרתי גם לסייעת בכיתה ואמרתי לה שתדבר עם המנהלת שיזמינו מחליפה בשבילי לשעות של הביה"ס...הגעתי לביה"ס וכמובן שהשמועות עוברות במהירות האור ותפסו אותי כמה אנשים צוות והביעו השתתפות ותנחומים,לא יכולתי להישאר ולבזבז זמן אז טסתי חזרה לנהג שהקפיץ אותי לתחנת אוטובוס קרובה... הגענו לסבתא והתכוננו ללכת להלוויה,בחיים לא הייתי בלוויה,רק באזכרות של הסבא השני שנפטר שהייתי בת פחות מארבע,בית הקברות נמצא בקיבוץ ליד חיפה ומדובר במקום קטן ויפה שבהחלט מכבד את הנקברים בו(בשונה מבתי קברות שהייתי בהם באיזור המרכז למשל),היו כול מיני קרובי משפחה שבחיים לא ראיתי,עוד כמה חברי משפחה שלנו ושל הדודים מצד אמא,כמה שכנים ובעצם דיי זהו...הלוויה הייתה מכובדת ומרגשת,בכיתי כמובן אם כי פחות ממה שחשבתי שאבכה כנראה בגלל שמבחינתי כבר איפשהו בלב השלמתי עוד קודם עם האובדן ואני חושבת שזאת דרך לסיים את הסבל שהוא עבר בחודשיים האחרונים,הספקתי להגיד לאחי להדפיס מהמחשב את המכתב שאם אתם זוכרים סיפרתי לכם שכתבתי אז כשחזרנו מהבית חולים באחת הפעמים הראשונות(אורנית ואני קבענו שאשלח לה אותו אבל לא הרגשתי שזה הזמן למרות שמצד אחד רציתי לשלוח...)ויצא שבגלל שהייתי היחידה שהתארגנה זה היה ההספד,בהתחלה לא רציתי להקריא בקול רם כי מדובר במשהו ממש אישי אבל השתכנעתי אחרי ששמעתי דברים של חברי משפחה שאני מעריכה את דעתכם ובעלי ניסיון שאם לא אקריא אצטער...אחרי שקראתי את "ההספד" הנחנו פרחים על האדמה ובתוכה ארון הקבורה ואחר כך בעיקר כולם דיברו,הייתי בטוחה ששמים את המצבה אבל הסבירו לי שמניחים אותה רק ב30 למות האדם...חזרנו מהלוויה לבית של סבתא והתחלנו בעצם את השבעה,אם לא הייתי יודעת זה היה נראה שבעיקר אוכלים שם כאילו אין עצב,אולי בגלל שכולנו פחות או יותר השלמנו עם זה כבר קודם או שאולי ככה נראית שבעה... אמרתי למילי שיספר כאן כדי שאם אני לא אכתוב או אהיה שבורה תדעו למה,נכנסתי הביתה לקצת מנוחה כשאמא שלי עוד שם כמובן ותישאר שם כול השבוע וראיתי שמילי עוד לא כתב וזה השאיר לי את המקום לספר הכול בעצמי ובעיקר לחלוק כבוד אחרון לסבא שלי ולרגשות שלי מכול היום הזה. יהי זכרו ברוך,מקווה שלפחות עכשיו הוא נח על משכבו בשלום
אני מצרפת את המכתב שכתבתי לפני חודש וחצי והיום הוקרא בלוויה(אנשים מאוד פירגנו לי עליו אחרי שסיימתי לקרוא,אבל מעבר ללהגיד שהוא לגמרי אמיתי ומתאר תחושה שלי בעקבות החזרה מהבית חולים לפני חודש וחצי אין לי דיעה לגביי האיכות שלו ואני גם לא רואה צורך לבחון אותו בפרמטרים כאלה של יופי).
איך שהתעוררתי בבוקר כבר הבנתי,השעה הייתה חמש וחצי בבוקר ושמעתי את אימא שלי נוסעת ואת אבא שלי מדבר,קצת זמן אחר כך היה טלפון מהמשפחה שאמר את מה שניחשתי-סבא נפטר אחרי כמעט חודשיים של גסיסה,אמא שלי עוד לא ידעה בגלל שאין לה דיבורית באוטו ולא רצו לספר לה בזמן נהיגה בכול מקרה,ההודעה הייתה ממש כמה דקות לפני שיצאתי להסעה...חשבתי שההלוויה תערך ביום ראשון והאמת שלא יכולתי לדמיין מצב שהילדים ישארו לבד ובחמש דקות אי אפשר לארגן מחליפה בטח לא ביום שישי,אמרתי לעצמי שאת היום הזה אני אשרוד ואדאג לדבר עם כול הגורמים כדי למצוא ליום ראשון לפחות מחליפה בעיקר להסעה הלוך וחזור כי לבית ספר עצמו יש יותר אפשרויות לארגן מחליפים(יש רשימת מחליפים קבועה לכול מקרה),במהלך הנסיעה עם הילדים אבא שלי הודיע לי שסבתא לא מוותרת והלוויה תהיה היום בשעה שתיים עשרה...הנהג הציע לי לרדת ולחזור כבר באמצע הדרך אבל לא יכולתי להשאיר מבחינתי את הילדים לבד,אלה לא ילדים רגילים והנהג עסוק בנהיגה ולא יכול לעצור אחד מלהשתולל,לשני לנגב נזלת,לשלישי להעיר משהו וכו',החלטתי לסיים את הליווי בבוקר ולחזור מיד לכיוון הבית משם אבא יאסוף אותי יחד עם אחי וניסע לסבתא ולאמא...התקשרתי לאחראיים כדי לבקש מחליפה לקו של הצהריים,בשעה שבע וחצי בבוקר ביום שישי קשה מאוד לארגן משהו ונתנו לי אישור מיוחד,בלתי חוקי וחד פעמי להשאיר את ההסעה בצהריים ללא מלווה ומדובר ביום קריטי כי בימי שישי בשונה משאר השבוע שיש שעות שונות לסיום כולם מסיימים באאותה השעה ומדובר בלפחות 5 ילדים(ההסעה מביאה לשני מקומות,אני נשארת במקום השני-ביה"ס לילדים מגיל 3-21 בעלי סי.פי ונכויות קשות והראשון הוא מין מוסד לחבר'ה עם פיגור עמוק כאשר חלק גם ישנים בו ובאופן טבעי השעות סיום במהלך השבוע שונות ככה שאני חוזרת בצהריים עם החבר'ה של הביה"ס מלבד בשישי שיש את כולם),ניסיתי במקביל לפנות לחברה שלי שגרה באיזור וכבר הייתה איתי מתישהו בביה"ס ובהסעה והיא תוכל לעזור פשוט בגלל שחוש האחריות שלי לא נתן לי מנוחה עם כמה שהנהג אמר שהוא יסתדר והוא מסיע כבר שנים את כול החבר'ה(רק שתמיד הוא עם מלווים)לא הרגשתי רגועה,התקשרתי גם לסייעת בכיתה ואמרתי לה שתדבר עם המנהלת שיזמינו מחליפה בשבילי לשעות של הביה"ס...הגעתי לביה"ס וכמובן שהשמועות עוברות במהירות האור ותפסו אותי כמה אנשים צוות והביעו השתתפות ותנחומים,לא יכולתי להישאר ולבזבז זמן אז טסתי חזרה לנהג שהקפיץ אותי לתחנת אוטובוס קרובה... הגענו לסבתא והתכוננו ללכת להלוויה,בחיים לא הייתי בלוויה,רק באזכרות של הסבא השני שנפטר שהייתי בת פחות מארבע,בית הקברות נמצא בקיבוץ ליד חיפה ומדובר במקום קטן ויפה שבהחלט מכבד את הנקברים בו(בשונה מבתי קברות שהייתי בהם באיזור המרכז למשל),היו כול מיני קרובי משפחה שבחיים לא ראיתי,עוד כמה חברי משפחה שלנו ושל הדודים מצד אמא,כמה שכנים ובעצם דיי זהו...הלוויה הייתה מכובדת ומרגשת,בכיתי כמובן אם כי פחות ממה שחשבתי שאבכה כנראה בגלל שמבחינתי כבר איפשהו בלב השלמתי עוד קודם עם האובדן ואני חושבת שזאת דרך לסיים את הסבל שהוא עבר בחודשיים האחרונים,הספקתי להגיד לאחי להדפיס מהמחשב את המכתב שאם אתם זוכרים סיפרתי לכם שכתבתי אז כשחזרנו מהבית חולים באחת הפעמים הראשונות(אורנית ואני קבענו שאשלח לה אותו אבל לא הרגשתי שזה הזמן למרות שמצד אחד רציתי לשלוח...)ויצא שבגלל שהייתי היחידה שהתארגנה זה היה ההספד,בהתחלה לא רציתי להקריא בקול רם כי מדובר במשהו ממש אישי אבל השתכנעתי אחרי ששמעתי דברים של חברי משפחה שאני מעריכה את דעתכם ובעלי ניסיון שאם לא אקריא אצטער...אחרי שקראתי את "ההספד" הנחנו פרחים על האדמה ובתוכה ארון הקבורה ואחר כך בעיקר כולם דיברו,הייתי בטוחה ששמים את המצבה אבל הסבירו לי שמניחים אותה רק ב30 למות האדם...חזרנו מהלוויה לבית של סבתא והתחלנו בעצם את השבעה,אם לא הייתי יודעת זה היה נראה שבעיקר אוכלים שם כאילו אין עצב,אולי בגלל שכולנו פחות או יותר השלמנו עם זה כבר קודם או שאולי ככה נראית שבעה... אמרתי למילי שיספר כאן כדי שאם אני לא אכתוב או אהיה שבורה תדעו למה,נכנסתי הביתה לקצת מנוחה כשאמא שלי עוד שם כמובן ותישאר שם כול השבוע וראיתי שמילי עוד לא כתב וזה השאיר לי את המקום לספר הכול בעצמי ובעיקר לחלוק כבוד אחרון לסבא שלי ולרגשות שלי מכול היום הזה. יהי זכרו ברוך,מקווה שלפחות עכשיו הוא נח על משכבו בשלום
