איןאריותכאלה
New member
הבוקר
החברה הכי טובה שלי סיפרה לי שהיא בהריון! (ראשון)
כל כך שמחתי, סיפרתי לה שאני בדיוק מסדרת לפסח והכנתי לה קופסא ענקית עם כל הבגדים הפצפונים של גילאי 0-3 (כי יעלי, תינוקת המתנה המהממת שלי, כבר בת 4.5 חודשים, איך שהזמן רץ) ושאלתי את עצמי מתי אביא לה את זה (כי סתם לתקוע את זה בבית של מישהי שעוד בנסיונות זה נאחס).
כל כך שמחתי. שמחה שלמה, מלאה, אמיתית. נטולת קנאה. כמובן מיד התחילו גם המחשבות (עוד אין בטא) - אולי זה כימי. אולי לא יחזיק מעמד (כי היא מיד בדקה תל"מ ואמרה לי, וואו, אני תכף אמא! ואני אמרתי, כן בטח! כן בטח! איזו התרגשות! את יולדת בדצמבר, איזה יופי! היא שאלה אם יש משהו שאסור לאכול, אמרתי שעכשיו גיליתי שאסור נבטים, אז היא אמרה, טוב, חשוב לי לשמור עליו, ולצד השמחה האדירה חשבתי איזה יופי שהיא כ"כ מאושרת וכמה כיף להיות תמימה, כי עם כל הקרבה בינינו, ועם זה שהיא יודעה ש'זה' יכול לקרות - וש'זה' קרה לי - היא לא באמת יודעת, והלוואי שלא תדע לעולם).
נכון שכפי שצפיתי - עצוב לי להיפרד מעולם הילודה.
אני עדיין רואה כל בטן וכל תינוק קטנטן.
לפעמים אני עוד משתעשעת במחשבה על הריון נוסף, אבל זה קורה לי פחות ופחות. והקולות של המציאות מגיעים אלי חזק וברור - הקולות של הבית שלי, של המשפחה שלי, של הילדים הקיימים כאן ועכשיו. אנחנו מטיילים הרבה, כמעט כל שבת, מעמיסים את הפיצית על תיק הגב ונוסעים לטבע. תמיד חלמתי שנהיה משפחה מטיילת. עכשיו זה מתאפשר לנו.
איזה טריפ זה לגדל 4 ילדים. אמא שלי עדיין ממלמלת שהגזמתי לגמרי (ואני תמיד שואלת אם היא רוצה שאחזיר את יעלי לבטן), ותמיד לא מבינה איך אני עומדת ברעש/בבלגן/בבישולים וכל היתר, בעיקר לקראת השינה, כשאני בדיוק מניקה והקטנה צועקת לי לבוא לנגב לה תוך כדי שהאמצעי מספר לי משהו *נורא* חשוב (שמצריך קשב מוחלט) והגדולה לא מסכימה לצחצח לבד שיניים, ואיכשהוא אני מקשיבה תוך צחצוח ביד אחת וצועקת לקטנה שתחכה רגע (כי היא מסכימה 'רק אמא'!). בשבילה זה בלגן אטומי ורעש בלתי נסבל. בשבילי זה אושר.
החברה הכי טובה שלי סיפרה לי שהיא בהריון! (ראשון)
כל כך שמחתי, סיפרתי לה שאני בדיוק מסדרת לפסח והכנתי לה קופסא ענקית עם כל הבגדים הפצפונים של גילאי 0-3 (כי יעלי, תינוקת המתנה המהממת שלי, כבר בת 4.5 חודשים, איך שהזמן רץ) ושאלתי את עצמי מתי אביא לה את זה (כי סתם לתקוע את זה בבית של מישהי שעוד בנסיונות זה נאחס).
כל כך שמחתי. שמחה שלמה, מלאה, אמיתית. נטולת קנאה. כמובן מיד התחילו גם המחשבות (עוד אין בטא) - אולי זה כימי. אולי לא יחזיק מעמד (כי היא מיד בדקה תל"מ ואמרה לי, וואו, אני תכף אמא! ואני אמרתי, כן בטח! כן בטח! איזו התרגשות! את יולדת בדצמבר, איזה יופי! היא שאלה אם יש משהו שאסור לאכול, אמרתי שעכשיו גיליתי שאסור נבטים, אז היא אמרה, טוב, חשוב לי לשמור עליו, ולצד השמחה האדירה חשבתי איזה יופי שהיא כ"כ מאושרת וכמה כיף להיות תמימה, כי עם כל הקרבה בינינו, ועם זה שהיא יודעה ש'זה' יכול לקרות - וש'זה' קרה לי - היא לא באמת יודעת, והלוואי שלא תדע לעולם).
נכון שכפי שצפיתי - עצוב לי להיפרד מעולם הילודה.
אני עדיין רואה כל בטן וכל תינוק קטנטן.
לפעמים אני עוד משתעשעת במחשבה על הריון נוסף, אבל זה קורה לי פחות ופחות. והקולות של המציאות מגיעים אלי חזק וברור - הקולות של הבית שלי, של המשפחה שלי, של הילדים הקיימים כאן ועכשיו. אנחנו מטיילים הרבה, כמעט כל שבת, מעמיסים את הפיצית על תיק הגב ונוסעים לטבע. תמיד חלמתי שנהיה משפחה מטיילת. עכשיו זה מתאפשר לנו.
איזה טריפ זה לגדל 4 ילדים. אמא שלי עדיין ממלמלת שהגזמתי לגמרי (ואני תמיד שואלת אם היא רוצה שאחזיר את יעלי לבטן), ותמיד לא מבינה איך אני עומדת ברעש/בבלגן/בבישולים וכל היתר, בעיקר לקראת השינה, כשאני בדיוק מניקה והקטנה צועקת לי לבוא לנגב לה תוך כדי שהאמצעי מספר לי משהו *נורא* חשוב (שמצריך קשב מוחלט) והגדולה לא מסכימה לצחצח לבד שיניים, ואיכשהוא אני מקשיבה תוך צחצוח ביד אחת וצועקת לקטנה שתחכה רגע (כי היא מסכימה 'רק אמא'!). בשבילה זה בלגן אטומי ורעש בלתי נסבל. בשבילי זה אושר.