אולה עוד פעם
New member
הבחור מהמעלית
עוד פעם לא הספקתי לקחת אוכל לעבודה. הפסקת צהריים, נרד לאכול איזה סלט. בסוף אכלתי טוסט. בזמן שאני מתכופפת לנגוס את הביס הבא אני חושבת לעצמי שאולי הגזמתי עם המחשוף היום, אבל היי! זאת לא אשמתי, חולצה חדשה וגם ככה לא היה לי זמן לבחון את לעומק את העומק ב-10 דקות שהיו לי להתארגן לפני שיצאתי. אז טוסט זה יותר בעייתי מסלט, השרוף שלו נתקע בשיניים ועקשן לא לצאת אפילו שמעבירים ככה את הלשון בנימוס בלי שאף אחד רואה. לקחתי קיסם מהסלטיה ואמרתי לעצמי שעד שאני אגיע בחזרה למקום העבודה שלי אני לא אצטרך לפצות את פי ממילא, זה מרחק קצר וממילא זאת תל-אביב ואף אחד לא מכיר פה אף אחד. דווקא אז הוא נכנס, בקומה הראשונה מיד אחריי, למעלית. בחור גבוה בחולצה ירקרקה... בתנועה זהירה הרמתי את הראש לבחון את שלו (את הראש, זה שלמעלה!) וראיתי שבדיוק גם הוא הגניב מבט אליי. אז, כשהאנשים יצאו מהמעלית בקומה 4 נשארו לנו עוד 4 קומות לשיחת הכרות. הוא חייך אליי חיוך זהיר ביותר, ואני חייכתי חיוך קטן בחזרה. אבל כשהוא שאל אותי ואני רציתי לענות בחזרה הרגשתי משהו שסוגר לי את הפה ודוקר לי באצבע - המרחק הקצר הזה בין הסלטיה לעבודה עם השרוף של הטוסט תקוע בין השיניים, והקיסם שהחזקתי בין אצבעותיי בהדיקות רבה. עניתי, כי אני מנומסת וכי לא נעים. עניתי, אבל לא התעניינתי. בקומה 7 התחלתי להרגיש לחוצה... בקומה 7 וחצי כבר התקדמתי צעד אחד כלפי דלת המעלית. "יום טוב" הוא צעק כשאני כבר הייתי כמה מטרים מחוץ למעלית, מחוץ לטווח הראיה שלו.
עוד פעם לא הספקתי לקחת אוכל לעבודה. הפסקת צהריים, נרד לאכול איזה סלט. בסוף אכלתי טוסט. בזמן שאני מתכופפת לנגוס את הביס הבא אני חושבת לעצמי שאולי הגזמתי עם המחשוף היום, אבל היי! זאת לא אשמתי, חולצה חדשה וגם ככה לא היה לי זמן לבחון את לעומק את העומק ב-10 דקות שהיו לי להתארגן לפני שיצאתי. אז טוסט זה יותר בעייתי מסלט, השרוף שלו נתקע בשיניים ועקשן לא לצאת אפילו שמעבירים ככה את הלשון בנימוס בלי שאף אחד רואה. לקחתי קיסם מהסלטיה ואמרתי לעצמי שעד שאני אגיע בחזרה למקום העבודה שלי אני לא אצטרך לפצות את פי ממילא, זה מרחק קצר וממילא זאת תל-אביב ואף אחד לא מכיר פה אף אחד. דווקא אז הוא נכנס, בקומה הראשונה מיד אחריי, למעלית. בחור גבוה בחולצה ירקרקה... בתנועה זהירה הרמתי את הראש לבחון את שלו (את הראש, זה שלמעלה!) וראיתי שבדיוק גם הוא הגניב מבט אליי. אז, כשהאנשים יצאו מהמעלית בקומה 4 נשארו לנו עוד 4 קומות לשיחת הכרות. הוא חייך אליי חיוך זהיר ביותר, ואני חייכתי חיוך קטן בחזרה. אבל כשהוא שאל אותי ואני רציתי לענות בחזרה הרגשתי משהו שסוגר לי את הפה ודוקר לי באצבע - המרחק הקצר הזה בין הסלטיה לעבודה עם השרוף של הטוסט תקוע בין השיניים, והקיסם שהחזקתי בין אצבעותיי בהדיקות רבה. עניתי, כי אני מנומסת וכי לא נעים. עניתי, אבל לא התעניינתי. בקומה 7 התחלתי להרגיש לחוצה... בקומה 7 וחצי כבר התקדמתי צעד אחד כלפי דלת המעלית. "יום טוב" הוא צעק כשאני כבר הייתי כמה מטרים מחוץ למעלית, מחוץ לטווח הראיה שלו.