הבטחתי - אז הנה - שיתוף כואב, אני ואבא:
הסיפור שלי..קצת כואב, וארוך...ואספר אותו כאן, כי אולי מישהו יוכל ללמוד ולהימנע מהטעויות שלי,,, נולדתי וגדלתי להורים פשוטים..ולא הייתי משתמש במונח "אידלייה" . בית עם המון כעסים ואלימות, אני בן הזקונים...כיום בן 37, אנחנו 4 אחים ואחיות. במהלך כל חיי...ייחלתי למותו של אבא שלי, וזאת בגלל האלימות והכעסים אשר הוא הביע במהלך שנים רבות, כאשר הייתי חייל הגעתי לחופשה מלבנון ונוצר ויכוח בינו לבין אימי , ויכוח אשר כמעט נגמר בטרגדיה.. מכיוון שלא יכולתי לשאת יותר...צעקות, אלימות, כעסים... נטלתי את הנשק והחלטתי שאני שם קץ לחייו - של אבא שלי. למזלי...נפלט כדור, לכיוון רגלו והוא נפצע כתוצאה מכך, לאחר אותו ארוע.. עזבתי את הבית, וניתקתי קשר טוטאלי עם הבית למשך 6 שנים. לאחר 6 שנים, באמצע הלילה הגיח בי געגוע כזה,,לא מוסבר, נכנסתי לאוטו ונסעתי באותו לילה לאותו מקום בו גדלתי ולא ביקרתי אותו 6 שנים, השעה הייתה 2:00 בלילה, וחלפתי במהירות ברחוב שמא מישהו יזהה אותי. חצי דקה אחרי שחלפתי על הבית "שלהם"...הנייד ברכב שלי מצלצל, וכן...הקול העמוק שלו היה מעבר לקו: "אתה יכול גם להיכנס"....הוא אמר, היססתי, התחושות שצפו היו מעורבות...היה שם געגוע, וכאב, וכעס, ורצון להתנצל, וזכרונות טובים.. ולא טובים, עשיתי סיבוב..וחזרתי לכיוון ביתם..ביתי לשעבר, מסתבר...שהבנאדם "במקרה" בשעה לילית יצא למרפסת לנשום קצת אויר. "מיקריות"...אשר גרמה לתפנית חדה בחיים שלי, שלו...שלהם. הייתי בן 25 באותו ערב. עצרתי ליד חניית הבית, והוא...הוא פשוט נעמד שם, פתח את השער, ונכנס לאוטו, התחלתי לנסוע...לא דיברנו מילה, היה שם מתח...לא מוסבר, והאוטו..פשוט נסע לו, נסיעה של 5 דקות למקום שהוא הכי אהב מכל, לים. שם הוא דיבר... שם הוא סיפר... כן...הוא שתק - 45 שנים!!! ואנחנו - לא ידענו כלום! היו לו 9 אחים, הורים שנרצחו לנגד עיניו, הוא קבר את אביו..במו ידיו - בגיל 12. היא ניצול...ניצול קשה, שסבל מרעב, מקור, מהשפלות.. ראיתי אותו לראשונה...בוכה. פעם ראשונה..שהרגשתי אותו נשען עלי. פעם ראשונה שהוא שיתף,,,,אחרי שתיקה של כמעט 50 שנה. אחרי כאב..כ"כ עצום שנשא עימו, כ"כ כעסתי על עצמי, איך יכולתי לייחל למותו של איש כזה? ראיתי מה גרם לו להיות אלים... היינו כ"כ עיוורים, איך לא ראינו? איך לא שאלנו? למה לא התעקשנו לדעת כשהוא התחמק..? האלימות שלו לא נבעה- כי הוא היה אלים.. אנחנו יצרנו בו את האלימות שלו, אנחנו לחצנו לו על הכפתורים..שגרמו לו להיות איש כזה. 25 שנה...אני שונא אדם, שלא מגיעה לו השנאה הזו, התחלתי לחבק אותו..בלי רצון להניח לו, לא יכולתי להרפות את החיבוק שלי... רציתי למות, הרגשתי אשם. חזרנו משם הביתה..ואני הייתי חייב לנסוע משם, לעקל..להבין...לחשוב.. בוקר למחרת...נולד לי אבא, הוא הפך לאיש הכי רגיש בעולם, הכי רך בעולם, הכי מבין בעולם, הכי עוזר בעולם, נולד לי אבא...אחרי 25 שנה של כעס, שנאה, מאותו רגע הפכנו לכ"כ קרובים, לחברים הכי טובים בעולם, הוא הפך לאיש הכי יקר לי בעולם, הכי אהוב לי בעולם, הוא נפטר בגיל 73 כאשר הייתי בן 31. הצלחתי להנות מאבא שלי..רק 6 שנים. 25 שנות שנאה...ורק 6 שנים אוהבות...בגלל שניה אחת של תובנה. תיהיו קשובים...לאותם אהובים, את הכאב הזה...אשא כל חיי. זה מכתב שכתבתי לו..לאחר מותו: אבא.. איך לומר את זה?...אני לא מרגיש כרגע כלום. לא רעב, לא עייף, לא שמח ולא עצוב, שלא כועס..בטח שלא עלייך עבר כבר כ"כ הרבה זמן, ואיך אני יכול לכעוס עלייך...שהלכת? אפילו הפסקתי לחשוב מה היה קורא..אילו. לא רוצה לחשוב יותר, טוב לי בראש הקטן שלי, נקי מרגשות, עם הפנים קדימה..בלי להציץ אחורנית, נכוןן...אני מתגעגע.. ואיפה שהוא הייתי רוצה שתיהיה לי עוד דקה איתך.. להגיד לך מה שהייתי רוצה, אבל גם אם תיהייה לי הדקה הזו..אין לי מושג מה אגיד לך... חוץ מאולי....אני אוהב אותך....למרות...! הגשם של מאי..השמש של ונוס..ספר חדש משמעם אותי. הנוף של גמלא, והאוויר של הפסגות, אין אווירה של דיכאון, סתם עוד יום שישי אחד, אחר הצהריים מעיק שכזה, בלי לעשות כלום. ולא יודע למה..חושב עלייך. כשיכולתי להגיד..שתקתי, כשיכולתי לחבק..קפאתי, אני מנסה להוציא אותך מתאי הזיכרון שלי.. ומצד שני- מנסה לשחזר את הרגעים המהירים שהיינו יחד...ומת לשכוח! אף פעם לא דיברנו באמת.. אף פעם לא חלקנו מחשבות.. קדמוניות מגושמת שכזו, בלי מילים... האם אי פעם הבנו אחד את השני??? פעם אחרונה שנפגשנו, היית כ"כ בעולם משלך..כדרכך..שאף פעם לא קיבלתי. ואני...הייתי ילד קטן, שלא מבין, ולא רוצה בכלל. קשר מפוספס....ועכשיו זה חסר לי.. אני נוהג בדרכיי..שהיו דרכך, מנסה לא לשכפל אותך...ולא מצליח, חושב עליך משום מקום..מהמקומות שאהבת להיות בהם...לבד. מאותם נחלים ודרכים, וחופים, ונופים...שאף אחד לא ידע להגיע אליהם.. ואתה...לך זה היה שיגרה.. מתהלך לי באותן דרכים..וכןן...אותן דרכים שלך...אפילו במקום שאהבת ללקט פטריות יער..במקום שראינו יחד את שפני הסלע.. לא אהבת אותי...אי פעם?? האם אי פעם...הייתי חשוב לך? אם אי פעם רצית לאהוב אותי כמו שאני רוצה לאהוב אותך... אני רוצה סימן.. לא משהו גדול..לא רעידת אדמה, לא פיצוץ שיחריב את גוש דן, לא רוצה חזון אחרית הימים, ורוצה רק לדעת...שחושבים עלי- שם למעלה. שישמרו עליי שאני לא אפול, שילמדו אותי לעוף, שהלב שלי...לא יהיה מחורר כולו...<דרכך> זה לא יום השנה שלך..אני אף פעם לא זוכר את התאריכים. אולי בתת מודע שוכנת לה איזו שהיא מודעות, אולי יום ההולדת שלך.. אולי מתי שהגעת,, אולי מתי שרצית.. אולי מתי ששנאת,,חלית, אולי מתי שהפסיקו לך החיים, והתחיל לך העולם האמיתי לחדור לורידים, רוצה לברוח,לראות אותך,למות, לחיות איתך, מתגעגע ואני לא מכיר אותך.. ואותי..אף אחד לא מכיר.. אני- תולדה של כל מה שלא אהבתי בך.. אבא...אתה חסר עם אהבתך..לטבע, לים, לאדמה.. ולי...
הסיפור שלי..קצת כואב, וארוך...ואספר אותו כאן, כי אולי מישהו יוכל ללמוד ולהימנע מהטעויות שלי,,, נולדתי וגדלתי להורים פשוטים..ולא הייתי משתמש במונח "אידלייה" . בית עם המון כעסים ואלימות, אני בן הזקונים...כיום בן 37, אנחנו 4 אחים ואחיות. במהלך כל חיי...ייחלתי למותו של אבא שלי, וזאת בגלל האלימות והכעסים אשר הוא הביע במהלך שנים רבות, כאשר הייתי חייל הגעתי לחופשה מלבנון ונוצר ויכוח בינו לבין אימי , ויכוח אשר כמעט נגמר בטרגדיה.. מכיוון שלא יכולתי לשאת יותר...צעקות, אלימות, כעסים... נטלתי את הנשק והחלטתי שאני שם קץ לחייו - של אבא שלי. למזלי...נפלט כדור, לכיוון רגלו והוא נפצע כתוצאה מכך, לאחר אותו ארוע.. עזבתי את הבית, וניתקתי קשר טוטאלי עם הבית למשך 6 שנים. לאחר 6 שנים, באמצע הלילה הגיח בי געגוע כזה,,לא מוסבר, נכנסתי לאוטו ונסעתי באותו לילה לאותו מקום בו גדלתי ולא ביקרתי אותו 6 שנים, השעה הייתה 2:00 בלילה, וחלפתי במהירות ברחוב שמא מישהו יזהה אותי. חצי דקה אחרי שחלפתי על הבית "שלהם"...הנייד ברכב שלי מצלצל, וכן...הקול העמוק שלו היה מעבר לקו: "אתה יכול גם להיכנס"....הוא אמר, היססתי, התחושות שצפו היו מעורבות...היה שם געגוע, וכאב, וכעס, ורצון להתנצל, וזכרונות טובים.. ולא טובים, עשיתי סיבוב..וחזרתי לכיוון ביתם..ביתי לשעבר, מסתבר...שהבנאדם "במקרה" בשעה לילית יצא למרפסת לנשום קצת אויר. "מיקריות"...אשר גרמה לתפנית חדה בחיים שלי, שלו...שלהם. הייתי בן 25 באותו ערב. עצרתי ליד חניית הבית, והוא...הוא פשוט נעמד שם, פתח את השער, ונכנס לאוטו, התחלתי לנסוע...לא דיברנו מילה, היה שם מתח...לא מוסבר, והאוטו..פשוט נסע לו, נסיעה של 5 דקות למקום שהוא הכי אהב מכל, לים. שם הוא דיבר... שם הוא סיפר... כן...הוא שתק - 45 שנים!!! ואנחנו - לא ידענו כלום! היו לו 9 אחים, הורים שנרצחו לנגד עיניו, הוא קבר את אביו..במו ידיו - בגיל 12. היא ניצול...ניצול קשה, שסבל מרעב, מקור, מהשפלות.. ראיתי אותו לראשונה...בוכה. פעם ראשונה..שהרגשתי אותו נשען עלי. פעם ראשונה שהוא שיתף,,,,אחרי שתיקה של כמעט 50 שנה. אחרי כאב..כ"כ עצום שנשא עימו, כ"כ כעסתי על עצמי, איך יכולתי לייחל למותו של איש כזה? ראיתי מה גרם לו להיות אלים... היינו כ"כ עיוורים, איך לא ראינו? איך לא שאלנו? למה לא התעקשנו לדעת כשהוא התחמק..? האלימות שלו לא נבעה- כי הוא היה אלים.. אנחנו יצרנו בו את האלימות שלו, אנחנו לחצנו לו על הכפתורים..שגרמו לו להיות איש כזה. 25 שנה...אני שונא אדם, שלא מגיעה לו השנאה הזו, התחלתי לחבק אותו..בלי רצון להניח לו, לא יכולתי להרפות את החיבוק שלי... רציתי למות, הרגשתי אשם. חזרנו משם הביתה..ואני הייתי חייב לנסוע משם, לעקל..להבין...לחשוב.. בוקר למחרת...נולד לי אבא, הוא הפך לאיש הכי רגיש בעולם, הכי רך בעולם, הכי מבין בעולם, הכי עוזר בעולם, נולד לי אבא...אחרי 25 שנה של כעס, שנאה, מאותו רגע הפכנו לכ"כ קרובים, לחברים הכי טובים בעולם, הוא הפך לאיש הכי יקר לי בעולם, הכי אהוב לי בעולם, הוא נפטר בגיל 73 כאשר הייתי בן 31. הצלחתי להנות מאבא שלי..רק 6 שנים. 25 שנות שנאה...ורק 6 שנים אוהבות...בגלל שניה אחת של תובנה. תיהיו קשובים...לאותם אהובים, את הכאב הזה...אשא כל חיי. זה מכתב שכתבתי לו..לאחר מותו: אבא.. איך לומר את זה?...אני לא מרגיש כרגע כלום. לא רעב, לא עייף, לא שמח ולא עצוב, שלא כועס..בטח שלא עלייך עבר כבר כ"כ הרבה זמן, ואיך אני יכול לכעוס עלייך...שהלכת? אפילו הפסקתי לחשוב מה היה קורא..אילו. לא רוצה לחשוב יותר, טוב לי בראש הקטן שלי, נקי מרגשות, עם הפנים קדימה..בלי להציץ אחורנית, נכוןן...אני מתגעגע.. ואיפה שהוא הייתי רוצה שתיהיה לי עוד דקה איתך.. להגיד לך מה שהייתי רוצה, אבל גם אם תיהייה לי הדקה הזו..אין לי מושג מה אגיד לך... חוץ מאולי....אני אוהב אותך....למרות...! הגשם של מאי..השמש של ונוס..ספר חדש משמעם אותי. הנוף של גמלא, והאוויר של הפסגות, אין אווירה של דיכאון, סתם עוד יום שישי אחד, אחר הצהריים מעיק שכזה, בלי לעשות כלום. ולא יודע למה..חושב עלייך. כשיכולתי להגיד..שתקתי, כשיכולתי לחבק..קפאתי, אני מנסה להוציא אותך מתאי הזיכרון שלי.. ומצד שני- מנסה לשחזר את הרגעים המהירים שהיינו יחד...ומת לשכוח! אף פעם לא דיברנו באמת.. אף פעם לא חלקנו מחשבות.. קדמוניות מגושמת שכזו, בלי מילים... האם אי פעם הבנו אחד את השני??? פעם אחרונה שנפגשנו, היית כ"כ בעולם משלך..כדרכך..שאף פעם לא קיבלתי. ואני...הייתי ילד קטן, שלא מבין, ולא רוצה בכלל. קשר מפוספס....ועכשיו זה חסר לי.. אני נוהג בדרכיי..שהיו דרכך, מנסה לא לשכפל אותך...ולא מצליח, חושב עליך משום מקום..מהמקומות שאהבת להיות בהם...לבד. מאותם נחלים ודרכים, וחופים, ונופים...שאף אחד לא ידע להגיע אליהם.. ואתה...לך זה היה שיגרה.. מתהלך לי באותן דרכים..וכןן...אותן דרכים שלך...אפילו במקום שאהבת ללקט פטריות יער..במקום שראינו יחד את שפני הסלע.. לא אהבת אותי...אי פעם?? האם אי פעם...הייתי חשוב לך? אם אי פעם רצית לאהוב אותי כמו שאני רוצה לאהוב אותך... אני רוצה סימן.. לא משהו גדול..לא רעידת אדמה, לא פיצוץ שיחריב את גוש דן, לא רוצה חזון אחרית הימים, ורוצה רק לדעת...שחושבים עלי- שם למעלה. שישמרו עליי שאני לא אפול, שילמדו אותי לעוף, שהלב שלי...לא יהיה מחורר כולו...<דרכך> זה לא יום השנה שלך..אני אף פעם לא זוכר את התאריכים. אולי בתת מודע שוכנת לה איזו שהיא מודעות, אולי יום ההולדת שלך.. אולי מתי שהגעת,, אולי מתי שרצית.. אולי מתי ששנאת,,חלית, אולי מתי שהפסיקו לך החיים, והתחיל לך העולם האמיתי לחדור לורידים, רוצה לברוח,לראות אותך,למות, לחיות איתך, מתגעגע ואני לא מכיר אותך.. ואותי..אף אחד לא מכיר.. אני- תולדה של כל מה שלא אהבתי בך.. אבא...אתה חסר עם אהבתך..לטבע, לים, לאדמה.. ולי...