לייל סגולה
New member
הבטחתי לכמה בנות מאמר והריהו לפניכן
התמודדות עם אובדן: שלבים בתהליך של אבל אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, גם אם השותף לקשר אינו מת, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, כמו נכות כתוצאה מתאונה, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, שינוי קיצוני בתפיסת עולם, בעקבות התפכחות או אכזבה עמוקה, ועוד. מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חווית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. אם תבקשו מאישה להגדיר את זהותה, סביר להניח שהיא תתייחס להיותה אם, רעיה, אחות, למקום מגוריה, לעיסוק שלה, לתחביבים, לתפיסת העולם וכולי. כאשר אישה כזאת מאבדת את אחד ההורים שלה, למשל, היא תחוש אובדן של חלק ממנה, מהקיום האישי שלה כאדם. ואכן, ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, מערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן. המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני, חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות, ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך כזה אנחנו קוראים אבל, והוא מוכר היטב ונחקר על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות.
התמודדות עם אובדן: שלבים בתהליך של אבל אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן אינן מודעות. יש חוויות של אובדן אשר שזורות בתהליך ההתפתחותי הנורמאלי שכל אחד עובר במהלך חייו, והן ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחות הפסיכולוגית. יש חוויות של אובדן אשר מתפתחות בעקבות אירועים בלתי צפויים שאנחנו נחשפים אליהם במהלך החיים. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב, ואכן חוויה כזאת נחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה למדי של אירועים אחרים, כמו הפסקה של קשר משמעותי, גם אם השותף לקשר אינו מת, פגיעה חמורה במצב הבריאותי, כמו נכות כתוצאה מתאונה, פרישה ממקום עבודה אחרי תקופה ממושכת, מעבר ממקום מגורים אחד לשני, שינוי קיצוני בתפיסת עולם, בעקבות התפכחות או אכזבה עמוקה, ועוד. מה משותף לכל האירועים האלה, שמעצב את חווית האובדן? הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה שלנו, עם האמונות שלנו, עם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית. ניתן לראות את הזהות האישית כתחושה סובייקטיבית יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם, שמהוות חלק בלתי נפרד מהתפיסה העצמית שלו. אם תבקשו מאישה להגדיר את זהותה, סביר להניח שהיא תתייחס להיותה אם, רעיה, אחות, למקום מגוריה, לעיסוק שלה, לתחביבים, לתפיסת העולם וכולי. כאשר אישה כזאת מאבדת את אחד ההורים שלה, למשל, היא תחוש אובדן של חלק ממנה, מהקיום האישי שלה כאדם. ואכן, ניתן לומר באופן כללי, שאובדן של אדם או אובייקט או סביבה, פוגעים בתחושת הזהות של האדם. הוא מרגיש שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון של האדם, מערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו קודם לכן. המציאות השתנתה והאדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי, הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות, כדי שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני, חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות, ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך כזה אנחנו קוראים אבל, והוא מוכר היטב ונחקר על ידי פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים במדעי ההתנהגות.
