הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

[הפעם אנונימית]

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי ../images/Emo4.gif

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

 

[1029]

אנונימית יקרה../images/Emo151.gif

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

אנונימית יקרה

כל פעם אנחנו מבטיחות לעצמנו שהפעם לא נצפה יותר מידי, לא ניתן שם לילד או לילדה,לא נבדוק מתי תאריך הלידה המשוער. אבל מה לעשות, הרצון והתקווה חזקים מאיתנו,וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה.מקווה שהפעם לא תתבדי כי במצבנו אין זמן מתאים או לא להריון. ולגבי הרופא שלך, אני נכנסתי להריון ספונטני כשהרופא צחק ורצה לשלוח אותנו לבנק הזרע. (נכון שלא הצלחתי לשחזר את ההצלחה ועברו כבר 12 שנה, אבל עובדה זה הצליח פעם אחת ורצוי להמשיך לחגוג ולנסות.) פוריםשמח

ג'וד

 

[ANAT UM YFTACH]

פעמיים הייתי כבר במצב אותו תיארת

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

פעמיים הייתי כבר במצב אותו תיארת
ואני ממש , אבל מ-מ-ש לא רוצה עוד הריון עכשיו (יפתח בן שנה וחודש , ג'אסט פור דה רקורד...). קניתי ערכה והשתנתי על המקלון, הלב הלם וציפה לראות : פס אחד או שניים??? היה פס אחד. מאוד רווח לי.אז למה ללב התגנב שוב ה"טוויסט" של : "מה , רק פס אחד"?

אכן , הטיפולים והשלכותיהם , וכן "קודי ההתנהגות" במהלכם ,נטועים בנו עמוק בלבב פנימה - וזו התשובה (אותה גם ענית בעצמך לשאלתך...). את "מותנית" לחשוב ולהרגיש ככה , וכמוך גם אני ועוד רבות וטובות כנראה. ענת.

 

[רחל של ענבל]

כך מתחילה הכמיהה....

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

כך מתחילה הכמיהה....
אני הרגשתי כך כשענבל היתה בת 6 חודשים. אז חלה בי מעין תפנית, מלא לרצות בכלל כרגע הריון, ללהתחיל "להשתעשע" עם הרעיון, לחשוב שאולי זה יהיה נחמד הפעם הריון טבעי. בסה"כ עדיין נותר בנו החסך של החוויה מלאת התמימות הזו של לגלות הריון עקב איחור, שני פסים בהזמנה ככה בלי שנחשוב על זה יותר מידי. אני התחלתי להתבשל ככה ובמשך חודשים התמכרתי שוב לערכות הבדיקה, אני חושבת שמאז לא היה חודש שלא קניתי ערכה ובדקתי, גם אם לא היה סיכוי שעשינו את זה סמוך לביוץ. פשוט התמכרות. בסופו של דבר חזרנו לטיפולים, אבל רק לאחר מספר רב של חודשים. אני לא חושבת שאת חריגה ברגשות שלך, אני חושבת שזה טבעי, כי זה מעין משחק שלא הצלחנו לנצח בו אף פעם (להכנס להריון טבעי) ועדיין מקננת בנו התקווה שיום אחד זה יקרה. אני מאחלת לך התמודדות קלה עם הרגשות האלה, ושמה שלא יהיה החודש, התוצאה תתקבל בהשלמה ובברכה. רחל

 

[רוצה עוד 1]

...Old habits die hard

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

...Old habits die hard
אנונימית יקירה, כל כך טבעי, נורמאלי וצפוי מה שאת מתארת. מצד אחד - תחושה של עוד לא, עדיין לא מוכנה לעוד ילד. רוצה להנות עוד מהאוצר היחיד/ה. מצד שני - התקווה שאף פעם לא תעזוב אותנו - שהתנסינו כבר פעם אחת ב"חוויה" הארורה הזו של בעיות פוריות - החלום להצליח להרות באופן טבעי, כנגד כל הסיוכיים. המעקב הצמוד הזה אחרי הגוף והמחזור שלנו בכל חודש הפך כבר לטבע שני, כנראה לתמיד. אל תרדי על עצמך כל כך, יקירה. אל תלחמי בזה. דפיקות הלב בכל ביקור בשירותים לקראת התאריך הקובע כנראה שלא יעלמו לעולם, וכמוהם גם הכאב האיום עם הכתם הראשון.... לא יודעת מה לאחל לך. מה שבטוח, שאם זה הפעם לא, אני מאחלת שכשתחליטו לעלות על הסחסחרה שוב, זה יקרה לכם מהר ובלי יותר מדי כאב בדרך.

 

[הפעם אנונימית]

תודה לכולכן על התגובות החמות ../images/Emo23.gif

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

תודה לכולכן על התגובות החמות

טוב לדעת שאני לא המטורפת היחידה

המחזור הגיע כמובן ואפשר לחזור שוב לשגרת החיים, בלי להיבהל כל פעם שצריך פיפי. אבל בניגוד לחודשים קודמים, הפעם יש לי דקירה קטנה של עצב בלב בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ורואה את כל האדום... אולי זה כמו שרחל כתבה, שאני מתחילה להרגיל את עצמי לרעיון של עוד ילד. ימים יגידו... תודה לכולכן חברות שלי.

 

[M i r a]

אני כל כך מזדהה

הבטחתי שאני לא אעשה את זה לעצמי

התלבטתי איפה לכתוב את ההודעה שהיא שטותית קצת, אבל מתארת מצב שכולנו היינו בו מן הסתם... המחזור שלי מאחר... בכלל לא איחור גדול, בסה"כ יום או יומיים (אין לי מחזור קבוע), וכבר היו לי מספיק מקרים כאלה. ולמרות שכשבעלי שאל פעם את הרופא אם כדאי לנסות טבעי בפעם הבאה, הוא התקשה להסתיר את צחוקו. אין , אבל ממש אין, סיכוי שאני אכנס להריון באופן טבעי. ובכל זאת אני כבר כמעט יומיים עם ההרגשה הזאת בקרקעית הבטן... אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה עכשיו הריון. עוד לא גמרתי להתענג על המתנה המופלאה שקיבלתי בפעם הראשונה. למה להתערב באושר הממלא אותי ולהביא עוד תינוק ממש עכשיו? ובכלל, הרי אני לא בהריון... אז למה כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, מרגישה דקירות של התרגשות בקרקעית הבטן בכל פעם שאני מפנטזת על איך אני אספר לבעל ואיך אני אספר להורים, ולחברים ולבוס? למה אני חושבת על איך תיראה הבטן ומתחילה להעביר שמות פוטנציאליים בראש ומייד מוחקת אותם וכועסת על עצמי, כי הרי ברור שעוד שעה אני אראה את הכתם האדום והלב שלי שוב יישבר? כמו אז, לפני 200 שנה כשחיכינו וייחלנו ופיללנו... כבר שכחתי מהסחרחרה המטורפת הזאת, מדפיקות הלב, מהמחשבות הבלתי פוסקות ומהפחד בכל פעם שנכנסים לשירותים. כמה מהר שוכחים... למה? למה אני עושה את זה לעצמי? למה אי אפשר להתעלם? למה אני בכלל מחכה למחזור וסופרת ימים ומחשבת מתי אמור היה להיות הביוץ? הרי אני ממש לא מנסה להיכנס להריון! אני משערת שבעיות הפוריות יהיו תמיד שם. מחשבות שמקקנות בך באופן תמידי, דברים שאנשים רגילים לא מעלים בכלל על דעתם...

אני כל כך מזדהה
עם מה שכתבת. קשקראתי את ההודעה הייתי בטוחה שזו אני כותבת. מצד אחד אני נורא רוצה,מנחשת מתי (אם בכלל) יש ביוץ ומצד שני באמת אבל באמת שאני עוד לא הספקתי להתענג על אוֹרי ואני לא ממש רוצה להיכנס כרגע להריון. כנראה שהצלקת של הטיפולים והציפיה להריון נותרת לעד.