שיידי ראנקס 10
New member
הביקורת שלי על "פעם בחיים: ירושלים", פרק 1
בוקר טוב (למרות שאני תכף רק הולך לישון..), מוזר לי שאף אחד לא כתב עדיין ביקורת על הסדרה. מי שראה מוזמן לכתוב.
זהירות: חפירה לפניך! כשהוקרן הפרק הראשון הייתי עדיין בעבודה. חזרתי לא מזמן וראיתי ביס מקס (המצאה גאונית ללא כל ספק) את הפרק הראשון של הסדרה. זו הביקורת שהתגבשה לי על הפרק עד כה, ואני אנסה לתת אותה ממקום אובייקטיבי ככל האפשר ולווא דווקא בהיותי חובב רגאיי, אך לדעתי אני עלול להיכשל במבחן הפוליטיקלי קורקט: כמי שראה את הסדרה גם בעונותיה הקודמות (לפחות את הרוב), אפשר מייד לראות שיפור והתייעלות של ההפקה מהעונות הקודמות. זה מתבטא בכל התחומים - בין אם במדד העניין שההפקה מנסה ליצור (לא עוד שרית חדד בבית בדרום הארץ עם שלושה ילדים מעצבנים, כי אם צופית גרנט המשוגעת והילדים שלה בשכונה ערבית פנאטית במזרח ירושלים), קיצור תדירות שידור הפרקים מפרקים יומיים של עשרים וחמש דקות (שבינינו כמה כבר אפשר להראות בהם) לשני פרקים בשבוע שאורכם כחמישים דקות, ואפילו ניכר שינוי של ממש במסרים שההפקה מנסה להעביר: פתאום זה לא סתם לזרוק מפורסמים לחיים שזרים להם ולראות מה יקרה להם (ומה כבר יקרה? מה שההפקה עושה שיקרה); עכשיו יש קונספט - ירושלים, מנקודות השקפה שונות, קרובות יותר או פחות ללב שלה. הצגת השוני בנקודות ההשקפה הוא גם דבר שההפקה מעולם לא הדגישה כל כך ביחס לעונות הקודמות, ואת זה רואים כבר מאחת הסצינות הראשונות, שבה ערבי ישראלי תושב מזרח ירושלים מסתכל על אמא חרדית מחויכת מטיילת עם שבט הילדים שלה מול הבית שלו, והוא אומר: "זה שכן לא רצוי", תוך שהוא מספר על כך ש"האנשים האלה", כפי שהוא קורא להם, עושים דברים שהשטן לא עושה, והכוונה שלו די מובנת מנקודת המבט שלו. בכל מקרה, דבר אחד לא השתנה והוא היות הפרק הראשון פרומו בלבד למה שהולך לקרות בהמשך. עדיין לא רואים את ההגעה של המפורסמים ליעד, אלא רק את הדרך ואת מה שקורה ביעד בהמתנה להגיעם. אחרי צפייה בפרק אני יכול להגיד שאני מרוט עצבים ומשתגע כבר לראות מה יקרה בהמשך! אם לשפוט את מדד העניין שהסיפורים מעוררים בי, אני יכול להגיד שהייתי מוותר לפחות על שני סיפורים, אם לא שלושה (בכל זאת, מוקי ושי אביבי אנשים מאוד מעניינים ומוערכים עליי כל אחד בדרכו, למרות שלראות מה קורה בישיבה או במשפחה חרדית לא ממש מעניין אותי). האחד הוא דורית בר אור ויעל פוליאקוב במנזר (בכלל לא מעניין) והשני הוא איציק זוהר ורון קופמן (שמצחיק אותי יותר מסטנדאפיסטים) בלב חיי הגייז בתל אביב או ירושלים (לא בדיוק הבנתי איפה, כנראה ירושלים כי זה שם הסדרה). חייהם המוקצנים של הגייז שבחרו לסדרה, לרבות גברים מתנשקים והולכים עם פיאות בלונדיניות, הם דבר שאני לא רוצה לראות בטלוויזיה, בטח לא בפריים טיים. תקראו לי גזען, תקראו לי חשוך. אבל תבינו משהו: לא אכפת לי שאנשים יעשו את הדברים האלה באופן כללי. אני פשוט לא רוצה לראות את זה. זה די מגעיל אותי, כמו שאחד הגייז אמר שחיים של סטרייטים משעממים ואפילו דוחים אותו. מי שזה לא מפריע לו - אני מאוד מאוד שמח בשבילו. לי זה כן, ואני בטח לא חושב שזה משתלב עם שאר הסיפורים של הסדרה. מקווה לא להיות מופצץ בגל של תגובות נאצה בעקבות דבריי, זהו פשוט גילוי נאות. Ann me nuh tek back nuh bloooodclat talk seen? ולסיפורים שכן עוררו בי עניין: קודם כל צופית גרנט והילדים שלה במזרח ירושלים, מסתמן כסיפור מעניין ביותר. שלא ממש במתכוון, התוכנית (שהרי צולמה לפני כחצי שנה) החלה להיות משודרת בתקופה שבה העתיד באמת לא ברור לעין. כל כך התאכזבנו מניסיונות כנים של ראשי מדינות לעשות כאן אחת ולתמיד מהפיכה ולקדם שלום אמיתי. והנה בא עוד ניסיון, של אדם שעד לפני שנתיים אפילו אף אחד לא העלה על דעתו שהוא יהיה ראש המעצמה החזקה בעולם. ואולי כן כדאי לשמוע מה יש לו להגיד, כי אם כל הניסיונות שקדמו לזה לא הצליחו, אולי כיוון קצת אחר כן יקדם אותנו לאנשהו. ואולי בכלל כדאי להתחיל להקשיב, ולראות את האנשים שגרים כאן בדיוק כמו שאנחנו גרים כאן. לא כי חס וחלילה אנחנו נכנעים למאבק המתמשך בינינו, פשוט כי הם כאן בינינו. וזה לא ישתנה. אבל על מי נסמוך שיהיה פרטנר ראוי לתהליך השלום האופציונלי הזה? ביבי? don't mek me lough... ראש המשפחה המוסלמית שבביתו משפחת גרנט תתארח במהלך הסדרה, נרא כמו אדם בעל חוכמת חיים רבה, אדם שהוא שבע מאבקים, שרוצה לחיות את חייו וחיי משפחתו בשקט. אבל מנקודת המבט שלו, השכנים שלו הם אלו שלא נותנים לו לחיות בשקט. זה לא משהו שהתחיל אתמול, זה משהו שנגרר כבר מההורים שלו, ומסבא וסבתא שלו. וזה לא משהו שאפשר לשנות ביום אחד. להכניס משפחה יהודייה לבית כזה זה סיר לחץ שמתבקש שיתפוצץ מתישהו. וכבר בפרומו לפרק הבא בסוף התוכנית אפשר היה לראות שראש המשפחה מעלה בפני צופית גרנט את האפשרות שערביי ישראל יהוו הרוב במדינה, אפשרות שישר מוציאה מגרנט תגובה תוקפנית, באופן אינסטנקטיבי. מתי נזכה להתקדמות אמיתית? להקשבה וסובלנות עצומה הנדרשת מול האחר? אם רק סדרה אחת בכל הטלוויזיה כיום בכלל מוצאת לנכון להציף את כל הדברים האלו, בטח שלא בקרוב. ולגולת הכותרת, שאם לא היא, כמעט כל מה שכתבתי עד עכשיו היה ראוי להשתרשר ל
: נינט טייב ובן ארצי בג'מייקה. חבר'ה, הכל כבר נאמר עוד לפני שהסדרה שודרה. ועכשיו זה הזמן לראות ולהנות מכל פריים, בלי דעות קדומות על ריאליטי למיניהם. ברור ומובן מאליו שהכל מבויים ונכתב מראש, תוך ליווי של צוות הפקה בכל סצינה שבן ארצי אפילו יילך בה להשתין. גם רוקרז, שנראה כמו סרט תיעודי, נוצר ככה. אז מה? זה לא יזלזל באינטילינגציה של איש מכם, TRUST ME! מה שיפה הוא שההפקה באמת עשתה תחקיר מעמיק (ונאף כבוד לכל מי שלקח חלק במלאכה החשובה הזו) וכבר בפרק הראשון רואים את זה, רואים שהסדרה תציג מפרט מגוון של ג'מייקה, ובעיקרה הגטו הג'מייקני. סצינת הפתיחה של הסיפור הזה בסדרה היא ישיבת ניאבינגי, בה ראס היילה מאליקוט (שגם אני וגם מנהל הפורום השני התגוררנו אצלו) מספר על מה זה ראסטה. שראסטה לא יכולה להיות דת, כי דת היא חוקים וערכים שנוצרו בידי אדם. וחיים של ראסטה הם חיים בדרגה רוחנית גבוהה יותר. הטלוויזיה הישראלית גבירותיי ורבותיי! מי מכם היה FUCKING מדמיין את זה לפני שנה, שנתיים? מרגש לראות, מספק לגלות שלא הייתה נפילה בביצוע. ומאוחר יותר רואים את הגטו. רואים גטו יות' שר על החיים בגטו. רואים גטו יות' אחר מסביר לקהל (שרובו המוחלט מגלה את הרחוב הג'מייקני לראשונה בחייו) שמי שמגיע מבחוץ אולי לא יבין את המוזיקה ודרך החיים שלהם, אבל זה רק יהיה בגלל שהם לא עברו את הקשיים שג'מייקני ממוצע חי כל יום. ומה רואים מהצד השני? את בן ארצי הרגשן מספר לנינט שהוא מפחד שהוא יהרג בג'מייקה, ושואל אותהאם לא אכפת לה לישון איתו בחדר, רק כי הוא לא רוצה כל כך לישון לבד, ונינט עונה לו: "אבל לא באותה מיטה..."
בפרומו לפרק הבא רואים את נינט ובן ארצי באחת המוניות הלבנות הכל כך מוכרות למי שהיה בג'מייקה, כאשר נהג המונית מוודא איתם שהם באמת יודעים שהמקום שהם ביקשו לנסוע אליו הוא אזור ראסטות. הוא מדריך אותם להיזהר מאוד, כיאה לג'מייקני שחש צורך לעזור לתיירים שהגיעו לאי לראשונה בחייהם. "אם אנשים נועצים בכם מבט כשאתם הולכים ברחוב, פשוט תחייכו ותגידו 'היי', אל תפחדו", הוא אומר להם, ואני נזכר בשטיפה שג'וזף מנגריל העביר אותי בנסיעה משדה התעופה במו ביי אליו לקוטג'ים, כדי שאני לא אסתובב באי כמו איזה עפיפון. בקיצור, יש למה לצפות. מחכה לפרקים הבאים וממליץ בחום לכולכם לצפות בזה. חוויה עבור כל חובב רגאיי שרוצה לראות מה קורה בג'מייקה של 2009, והייתי אומר אפילו מחמם את הלב לדעת שישראלים מכל קצוות הארץ הולכים לראות את ג'מייקה כמו שרק אנחנו הכרנו אותה עד היום.
בוקר טוב (למרות שאני תכף רק הולך לישון..), מוזר לי שאף אחד לא כתב עדיין ביקורת על הסדרה. מי שראה מוזמן לכתוב.
