הביתה 2?
אני חדש בפורום הזה ומאוד מתוסכל אז למרות שראיתי שיש כבר פוסט כזה, החלטתי לכתוב אחד משל עצמי. אני מטפל בדודתי הערירית שלפני מספר חודשים אובחן אצלה לראשונה אלצהיימר. למרות שאנחנו ידענו שיש בעיות זיכרון, היא הכחישה ותירצה אותן במיני תירוצים. לפני כחודש וחצי היא נפלה ואז התגלה לי שקופת חולים אבחנה אצלה אלצהיימר כבר בחודש אוגוסט. דודתי, מבחינה גופנית, הייתה דיי עצמאית. אך, כנראה עקב בעיות הזיכרון, לא לקחה תרופות באופן סדיר וגם ירדה במשקל בצורה מסוכנת. היא כמובן הכחישה כל הזמן שהיא לא אוכלת. לאורך כל התקופה, היא סרבה לקבל כל עזרה או לעבור לדיור מוגן. בערך בסמוך לנפילה, היא התחילה לחשוב שפרצו אליה הביתה והייתה מתקשרת אליי שוב ושוב עשרות פעמים ביום ושואלת איך לפעול והאם לפנות למשטרה, כאשר בביתה לא היו כל סימני פריצה ואף לא היה חסר דבר (לאחר שחיפשתי איתה את הדברים). לאחר הנפילה, המצב החמיר, היא הייתה מתקשרת בכל שעות היממה עם כאבים מהנפילה, מבולבלת ולא יודעת היכן היא נמצאת ומה קרה לה. בשלב זה הבאתי ביוזמתי פסיכוגריאטר אשר בדק אותה ואישר שהיא חולה באלצהיימר והמליץ כי לא תישאר ללא השגחה. לכן שכנעתי אותה לעבור לתקופת החלמה מהנפילה בדיור מוגן. בהתחלה היא הייתה בחדר במחלקת העצמאיים, אבל עשה רושם שהיא לא משתלבת שם, היא הייתה מסתובבת ולא יודעת היכן היא נמצאת ובאופן כללי הייתה במצוקה ולכן הועברה למחלקה הסיעודית, בין השאר כדי לקרב אותה לאחיות ולסייע לה בעניין הכאבים מהנפילה. כעת היא נמצאת שם כבר למעלה מחודש ובכל יום אני מנהל איתה שיחות קורעות לב, כאשר היא טוענת בפני בבכי שאין לה כל בעיה ושהיא רוצה "היום" ללכת הביתה. היא לא מוכנה לקבל כל הסבר על כך שהיא לא יכולה להשאר לבד, היא מכחישה שיש בעיה וטוענת שהרופאים משקרים ושלא בדקו אותה כלל (מה שלא נכון, אני נכחתי לפחות בפגישה אחת של הפסיכוגריאטר איתה). אני מודע לכך, שמבחינה גופנית, מצבה יותר טוב מאשר שאר המטופלים במחלקה ולא תמיד יש לה עם מי לדבר שם. בקיצור, אני מתוסכל נורא, אני לא יודע אם המקום מתאים לה או לא, ומה המקום שכן מתאים לה, היא טוענת לפעמים שהיא מרגישה בודדה כי היא נותקה מהאיזור שבו היא גרה, אבל היא לא מוכנה שתהיה איתה מישהי בדירה (גם אין כל כך איפה לשים את המישהי הזו וסביר להניח שעם כמות הפעילות שלה, אותה מישהי לא תחזיק מעמד...דודתי לא ישנה כמעט בלילה). מה עושים?! בכל העניין הזה אני דיי לבד, המשפחה לא ממש עוזרת לי, לכל אחד יש את הסיבות שלו, ורוב שיחות הטלפון שלה הן אליי. ואני זה שמבקר אצלה ודואג לעניינים שלה.
אני חדש בפורום הזה ומאוד מתוסכל אז למרות שראיתי שיש כבר פוסט כזה, החלטתי לכתוב אחד משל עצמי. אני מטפל בדודתי הערירית שלפני מספר חודשים אובחן אצלה לראשונה אלצהיימר. למרות שאנחנו ידענו שיש בעיות זיכרון, היא הכחישה ותירצה אותן במיני תירוצים. לפני כחודש וחצי היא נפלה ואז התגלה לי שקופת חולים אבחנה אצלה אלצהיימר כבר בחודש אוגוסט. דודתי, מבחינה גופנית, הייתה דיי עצמאית. אך, כנראה עקב בעיות הזיכרון, לא לקחה תרופות באופן סדיר וגם ירדה במשקל בצורה מסוכנת. היא כמובן הכחישה כל הזמן שהיא לא אוכלת. לאורך כל התקופה, היא סרבה לקבל כל עזרה או לעבור לדיור מוגן. בערך בסמוך לנפילה, היא התחילה לחשוב שפרצו אליה הביתה והייתה מתקשרת אליי שוב ושוב עשרות פעמים ביום ושואלת איך לפעול והאם לפנות למשטרה, כאשר בביתה לא היו כל סימני פריצה ואף לא היה חסר דבר (לאחר שחיפשתי איתה את הדברים). לאחר הנפילה, המצב החמיר, היא הייתה מתקשרת בכל שעות היממה עם כאבים מהנפילה, מבולבלת ולא יודעת היכן היא נמצאת ומה קרה לה. בשלב זה הבאתי ביוזמתי פסיכוגריאטר אשר בדק אותה ואישר שהיא חולה באלצהיימר והמליץ כי לא תישאר ללא השגחה. לכן שכנעתי אותה לעבור לתקופת החלמה מהנפילה בדיור מוגן. בהתחלה היא הייתה בחדר במחלקת העצמאיים, אבל עשה רושם שהיא לא משתלבת שם, היא הייתה מסתובבת ולא יודעת היכן היא נמצאת ובאופן כללי הייתה במצוקה ולכן הועברה למחלקה הסיעודית, בין השאר כדי לקרב אותה לאחיות ולסייע לה בעניין הכאבים מהנפילה. כעת היא נמצאת שם כבר למעלה מחודש ובכל יום אני מנהל איתה שיחות קורעות לב, כאשר היא טוענת בפני בבכי שאין לה כל בעיה ושהיא רוצה "היום" ללכת הביתה. היא לא מוכנה לקבל כל הסבר על כך שהיא לא יכולה להשאר לבד, היא מכחישה שיש בעיה וטוענת שהרופאים משקרים ושלא בדקו אותה כלל (מה שלא נכון, אני נכחתי לפחות בפגישה אחת של הפסיכוגריאטר איתה). אני מודע לכך, שמבחינה גופנית, מצבה יותר טוב מאשר שאר המטופלים במחלקה ולא תמיד יש לה עם מי לדבר שם. בקיצור, אני מתוסכל נורא, אני לא יודע אם המקום מתאים לה או לא, ומה המקום שכן מתאים לה, היא טוענת לפעמים שהיא מרגישה בודדה כי היא נותקה מהאיזור שבו היא גרה, אבל היא לא מוכנה שתהיה איתה מישהי בדירה (גם אין כל כך איפה לשים את המישהי הזו וסביר להניח שעם כמות הפעילות שלה, אותה מישהי לא תחזיק מעמד...דודתי לא ישנה כמעט בלילה). מה עושים?! בכל העניין הזה אני דיי לבד, המשפחה לא ממש עוזרת לי, לכל אחד יש את הסיבות שלו, ורוב שיחות הטלפון שלה הן אליי. ואני זה שמבקר אצלה ודואג לעניינים שלה.