הביתה
קודם כל מצטערת שלא כותבת כמעט.... אין לי כח לעודד. סליחה. (ולא רק "לכבוד" יום כיפור) חזרתי מארוחת ערב אצל אמא... אחותי באה, ואני, ושני בני. אמא מדברת בשברי אידיש, עברית ורומנית. וכל מה שהיא אומרת כל הזמן זה שהיא רוצה הביתה. לבית ילדותה, בכפר ברומניה. לאמא שלה, לעזור לה עם הקטנים. הלב נשבר, פעם אחרי פעם. אי אפשר "לזרום איתה". אי אפשר לתת לה מה שרוצה. אי אפשר להסכים איתה. אי אפשר גם להסיח את דעתה, כי היא נעולה על העניין, וחוזרת אליו כל הזמן, לא משנה על מה אנחנו מדברים. ואנחנו, כמו מנטרה, אומרים שזה רחוק, וצריך לטוס במטוס (לא בטוח שמבינה מה זה), ושאי אפשר לנסוע לשם, כי הכל סגור, או אין מטוסים, או שלא מרשים....אנחנו משתדלות לשכנע אותה שלא תדאג, כי אמא לא לבד שם, ואיתה כל הדודות שעוזרות לה...... וכלום לא עוזר. היא בטוחה שכשאני חוזרת הביתה אני נוסעת ל"שם", ולא לוקחת אותה כי אני רעה. ואז היא "ברוגז עלי". היא בוכה כל הזמן, אורזת בגדי חורף (בעזרת המטפלת המלאכית שלה, שאין לי מילים לתאר כמה היא נהדרת ואיזה טיפול מסור היא נותנת לאמא), שואלת שכנים איך להגיע לשם, מחפשת במלון הקרוב כרטיס לרומניה....אובססיבת לגמרי. אני לא מחפשת עצות, כי אין. גם לא נחמה - גם זה אין. סתם, מוציאה קיטור... וגם זה לא עוזר. כותבת, ומוחקת, וכותבת, ומוחקת... ומשאירה את המשפט הבא. טוב מותה מחייה.
קודם כל מצטערת שלא כותבת כמעט.... אין לי כח לעודד. סליחה. (ולא רק "לכבוד" יום כיפור) חזרתי מארוחת ערב אצל אמא... אחותי באה, ואני, ושני בני. אמא מדברת בשברי אידיש, עברית ורומנית. וכל מה שהיא אומרת כל הזמן זה שהיא רוצה הביתה. לבית ילדותה, בכפר ברומניה. לאמא שלה, לעזור לה עם הקטנים. הלב נשבר, פעם אחרי פעם. אי אפשר "לזרום איתה". אי אפשר לתת לה מה שרוצה. אי אפשר להסכים איתה. אי אפשר גם להסיח את דעתה, כי היא נעולה על העניין, וחוזרת אליו כל הזמן, לא משנה על מה אנחנו מדברים. ואנחנו, כמו מנטרה, אומרים שזה רחוק, וצריך לטוס במטוס (לא בטוח שמבינה מה זה), ושאי אפשר לנסוע לשם, כי הכל סגור, או אין מטוסים, או שלא מרשים....אנחנו משתדלות לשכנע אותה שלא תדאג, כי אמא לא לבד שם, ואיתה כל הדודות שעוזרות לה...... וכלום לא עוזר. היא בטוחה שכשאני חוזרת הביתה אני נוסעת ל"שם", ולא לוקחת אותה כי אני רעה. ואז היא "ברוגז עלי". היא בוכה כל הזמן, אורזת בגדי חורף (בעזרת המטפלת המלאכית שלה, שאין לי מילים לתאר כמה היא נהדרת ואיזה טיפול מסור היא נותנת לאמא), שואלת שכנים איך להגיע לשם, מחפשת במלון הקרוב כרטיס לרומניה....אובססיבת לגמרי. אני לא מחפשת עצות, כי אין. גם לא נחמה - גם זה אין. סתם, מוציאה קיטור... וגם זה לא עוזר. כותבת, ומוחקת, וכותבת, ומוחקת... ומשאירה את המשפט הבא. טוב מותה מחייה.
