הבית של אבא...
הבאתי אותם היום, את הגורים שלי, לבית-החדש-של-אבא. בדרך כלל הוא בא לקחת אותם, אבל עבר דירה לפני יומים וביקש שאקפיץ אותם אליו. כמובן שהסכמתי. הילדים התרגשו (למרות שכבר ראו את הבית החדש לפני המעבר) הוא קיבל אותם בגדר, בכניסה... והזמין אותי להכנס ולהציץ היא היתה שם. החברה שלו. באמת שאין לי שום דבר נגדה והיא נראית בסדר ומבחינתי הוא עשה את הבחירה המוצלחת ביותר שאפשר, כי גם הילדים שלי מחבבים אותה, ויש לה ילד משלה, והכל בסדר. אבל היה מביך.... כי נכנסתי לטריטוריה "שלה". והוא סידר להם חדר, מאד חמוד, ולידו החדר של הבן שלה. ויש להם גם חדר משחקים/טלוויזיה/מחשב שם... גדול ומרווח וסלון נחמד וגינה ענקית מהסוג של פעם עם המון עצים... ומצד אחד - באמת שמחה בשבילו. הוא נראה מבסוט וגאה (היא נראתה בעיקר מותשת מההעברה...) ושמחה שלילדים יש מקום נעים וטוב להגיע אליו כשהם באים אליו.. אבל התחושה הזו, שלילדים שלי באמת יש עוד בית... נעים וטוב ו"משפחתי" כזה... כל - כך כאבה.... נכון שגם הגעתי לשם במצב רע... מצב רוח נוראי (אחרי מריבה איומה עם חברה-הכי-טובה-בעולם) הרגשה פיזית רעה (ש"נסחבת" כבר שבועיים וכנראה שתהיה כרוכה עכשיו בכל מיני בדיקות ופרוצדורות....) ואולי, אם הייתי מגיעה לשם ביום "רגיל" שלי הייתי רואה רק את הצדדים הטובים של המצב הזה (ויש. הרבה) אבל זה לא היה המצב.... ביציאה החוצה הוא ליווה אותי לשער ושאל מה שלומי (יודע שיש טיפה סיבוכים בריאותיים) אמרתי "בסדר"... (פיזית אני באמת בסדר... לא משהו שצריך לדאוג בגללו) שאל אם צריכה עזרה על זה כבר לא יכולתי לענות... הדמעות עלו בגרון וידאתי שמשקפי השמש יושבות טוב על הפרצוף הסתובבתי, נתתי חיוך קטן ומאולץ אמרתי "תודה, אני אגיד אם אני צריכה... סתם יש לי כמה ימים רעים" ונסעתי. בוכה בדמעות ובקול רם (בפעם השלישית ביומיים) מצטערת אם הכנסתי לכם דכאון בדיוק עם כניסת הסופשבוע.... הייתי חייבת לשפוך.
הבאתי אותם היום, את הגורים שלי, לבית-החדש-של-אבא. בדרך כלל הוא בא לקחת אותם, אבל עבר דירה לפני יומים וביקש שאקפיץ אותם אליו. כמובן שהסכמתי. הילדים התרגשו (למרות שכבר ראו את הבית החדש לפני המעבר) הוא קיבל אותם בגדר, בכניסה... והזמין אותי להכנס ולהציץ היא היתה שם. החברה שלו. באמת שאין לי שום דבר נגדה והיא נראית בסדר ומבחינתי הוא עשה את הבחירה המוצלחת ביותר שאפשר, כי גם הילדים שלי מחבבים אותה, ויש לה ילד משלה, והכל בסדר. אבל היה מביך.... כי נכנסתי לטריטוריה "שלה". והוא סידר להם חדר, מאד חמוד, ולידו החדר של הבן שלה. ויש להם גם חדר משחקים/טלוויזיה/מחשב שם... גדול ומרווח וסלון נחמד וגינה ענקית מהסוג של פעם עם המון עצים... ומצד אחד - באמת שמחה בשבילו. הוא נראה מבסוט וגאה (היא נראתה בעיקר מותשת מההעברה...) ושמחה שלילדים יש מקום נעים וטוב להגיע אליו כשהם באים אליו.. אבל התחושה הזו, שלילדים שלי באמת יש עוד בית... נעים וטוב ו"משפחתי" כזה... כל - כך כאבה.... נכון שגם הגעתי לשם במצב רע... מצב רוח נוראי (אחרי מריבה איומה עם חברה-הכי-טובה-בעולם) הרגשה פיזית רעה (ש"נסחבת" כבר שבועיים וכנראה שתהיה כרוכה עכשיו בכל מיני בדיקות ופרוצדורות....) ואולי, אם הייתי מגיעה לשם ביום "רגיל" שלי הייתי רואה רק את הצדדים הטובים של המצב הזה (ויש. הרבה) אבל זה לא היה המצב.... ביציאה החוצה הוא ליווה אותי לשער ושאל מה שלומי (יודע שיש טיפה סיבוכים בריאותיים) אמרתי "בסדר"... (פיזית אני באמת בסדר... לא משהו שצריך לדאוג בגללו) שאל אם צריכה עזרה על זה כבר לא יכולתי לענות... הדמעות עלו בגרון וידאתי שמשקפי השמש יושבות טוב על הפרצוף הסתובבתי, נתתי חיוך קטן ומאולץ אמרתי "תודה, אני אגיד אם אני צריכה... סתם יש לי כמה ימים רעים" ונסעתי. בוכה בדמעות ובקול רם (בפעם השלישית ביומיים) מצטערת אם הכנסתי לכם דכאון בדיוק עם כניסת הסופשבוע.... הייתי חייבת לשפוך.