birth and death
New member
הבית של קטיה
העיניים הלוטשות שלו. עיניים לוטשות. זה מה שיש לו. איך הוא מורח עלי מבטים חטופים כשהוא חושב שאני לא שמה לב. איך כל מבט אורך שנייה אבל מרגיש כמו שעה. כאילו הוא מורח עלי פסטרמה רקובה דרך השמיכה. בגלל זה אני לא אוהבת לבוא אל הדס. למרות שאני ישנה אצלה הרבה. ובבוקר אחיה מעיר אותנו עם העיניים שלו. כל הזמן אותו דבר. מורח עלי גועל נפש דרך השמיכה והפיג'מה. בעיניים שלו. "אז מה קטיה? בת חמש-עשרה כבר הא?!" ואני צריכה לחייך. כי אם לא הדס תכעס שאני לא מתייחסת אליו יפה. "זה בגלל שהיא רוסייה מסריחה" אמא שלה תגיד לה. ואז בבית ספר, בשיעור האחרון, שאני אשאל אותה אם היא רוצה שאני אבוא אליה אחרי בית-ספר היא תגיד לי להתנהג עכשיו יותר טוב לאח שלה. אבל קודם היא תתעלם ממני כמה דקות. או לפחות שלוש קריאות. שפתיים רטובות ומגעילות, זה מה שיש לו. נדבקות עלי ומוצצות לי את הפנים. אני צריכה שוב להתנהג אל אח של הדס יותר יפה היום. יותר טוב. כי פעם שעברה הוא נעלב ואמר לאמא של הדס לא להסכים לה להזמין אותי אליה הביתה. אז היום כשאני אבוא אליה ואכנס הביתה וארגיש את העיניים שלו מורחות לי גועל על הגב אני אסתובב ואחייך. אני אומר לו שלום והוא ישאל אותי "אז מה? כבר בת חמש-עשרה הא?!" ואני אצטרך להגיד לו "כן" ולהכנס איתו לחדר. רק כי אמא שלו אמרה לו שהוא יכול. כי אני קטייה המסריחה. החברה הרוסייה של הדס. ורק כי אני רוצה שאמא שלו תסלח לי ותסכים להדס להזמין אותי הביתה שלה. לפעמים אח של הדס ממש כועס ואז אמא שלו מכניסה גם את הדס. ותמיד היא בוכה ואז אני מחבקת אותה ואח שלה מסתכל. ועושה דברים. את הדברים הרגילים. וזה בסדר, באמת. זה רק קצת מגעיל אותי. ואני הכי שונאת שהדס גם נכנסת איתנו. אבל אני צריכה לעשות את כל זה כדי שאמא של הדס לא תשנא אותי ותסכים לי לבוא אליה אחרי בית-ספר. אני לא מבינה למה הדס תמיד בוכה כל כך. הרי אני באה אליה כי אצלי בבית אבא שלי עושה לי כואב. כנראה שאצל רוסים ויהודים זה אחרת כי אצלה מותר לבכות. אפילו לילדות גדולות. ואבא שלי אומר שאסור בכלל, שאסור לבכות, כי אני כבר ילדה גדולה. בת חמש-עשרה כבר. וילדות גדולות צריכות לעשות מה שאומרים להן ולא לבכות ולא לספר. אז למה הדס שונאת אותי? למה היא אומרת שזה בגללי?
העיניים הלוטשות שלו. עיניים לוטשות. זה מה שיש לו. איך הוא מורח עלי מבטים חטופים כשהוא חושב שאני לא שמה לב. איך כל מבט אורך שנייה אבל מרגיש כמו שעה. כאילו הוא מורח עלי פסטרמה רקובה דרך השמיכה. בגלל זה אני לא אוהבת לבוא אל הדס. למרות שאני ישנה אצלה הרבה. ובבוקר אחיה מעיר אותנו עם העיניים שלו. כל הזמן אותו דבר. מורח עלי גועל נפש דרך השמיכה והפיג'מה. בעיניים שלו. "אז מה קטיה? בת חמש-עשרה כבר הא?!" ואני צריכה לחייך. כי אם לא הדס תכעס שאני לא מתייחסת אליו יפה. "זה בגלל שהיא רוסייה מסריחה" אמא שלה תגיד לה. ואז בבית ספר, בשיעור האחרון, שאני אשאל אותה אם היא רוצה שאני אבוא אליה אחרי בית-ספר היא תגיד לי להתנהג עכשיו יותר טוב לאח שלה. אבל קודם היא תתעלם ממני כמה דקות. או לפחות שלוש קריאות. שפתיים רטובות ומגעילות, זה מה שיש לו. נדבקות עלי ומוצצות לי את הפנים. אני צריכה שוב להתנהג אל אח של הדס יותר יפה היום. יותר טוב. כי פעם שעברה הוא נעלב ואמר לאמא של הדס לא להסכים לה להזמין אותי אליה הביתה. אז היום כשאני אבוא אליה ואכנס הביתה וארגיש את העיניים שלו מורחות לי גועל על הגב אני אסתובב ואחייך. אני אומר לו שלום והוא ישאל אותי "אז מה? כבר בת חמש-עשרה הא?!" ואני אצטרך להגיד לו "כן" ולהכנס איתו לחדר. רק כי אמא שלו אמרה לו שהוא יכול. כי אני קטייה המסריחה. החברה הרוסייה של הדס. ורק כי אני רוצה שאמא שלו תסלח לי ותסכים להדס להזמין אותי הביתה שלה. לפעמים אח של הדס ממש כועס ואז אמא שלו מכניסה גם את הדס. ותמיד היא בוכה ואז אני מחבקת אותה ואח שלה מסתכל. ועושה דברים. את הדברים הרגילים. וזה בסדר, באמת. זה רק קצת מגעיל אותי. ואני הכי שונאת שהדס גם נכנסת איתנו. אבל אני צריכה לעשות את כל זה כדי שאמא של הדס לא תשנא אותי ותסכים לי לבוא אליה אחרי בית-ספר. אני לא מבינה למה הדס תמיד בוכה כל כך. הרי אני באה אליה כי אצלי בבית אבא שלי עושה לי כואב. כנראה שאצל רוסים ויהודים זה אחרת כי אצלה מותר לבכות. אפילו לילדות גדולות. ואבא שלי אומר שאסור בכלל, שאסור לבכות, כי אני כבר ילדה גדולה. בת חמש-עשרה כבר. וילדות גדולות צריכות לעשות מה שאומרים להן ולא לבכות ולא לספר. אז למה הדס שונאת אותי? למה היא אומרת שזה בגללי?