הבלונד וההי טק
תהינו אם הבלונד שלה אמיתי או מבקבוק כשגבר נתקל בקלישאה כמו מיכל הוא לא יכול שלא לפנטז עליה, זה משהו שצרוב לנו בדיסק. מהרגע שראיתי אותה פינטזתי עליה, אבל כשנפלה לידי כפרי בשל - לא ממש ידעתי איך לאכול אותה איוון קריפ פורסם: 23.04.07, 14:33 כל מי שעבד בתחום ההייטק יודע שהעולם הזה סובל ממחסור חמור בנשים. מי שמחפש כוסיות, מוטב שיחפש במקום אחר. שלא תבינו אותי לא נכון, יש שם נשים נפלאות: חכמות, משכילות, מוכשרות, בעלות יכולות אנליטיות ולוגיות מרשימות. אבל לרבות מהן יש תכונה נוספת - הן יכולות לשבת בפיק-אפ בר הומה גברים ערב שלם מבלי שאיש יטריד אותן. בחברה בה עבדתי לפני מספר שנים היה המצב חמור במיוחד: מנהלת משאבי האנוש, בחורה ערמומית שלצערי איני יכול לזכות אותה אפילו בתואר "נאה", הקפידה לקבל לעבודה רק בנות שנראות פחות טוב ממנה, מה שהבטיח שאנו הגברים נוכל לעשות את עבודתנו נאמנה ללא הסחות דעת מיותרות. ואז, ביום אביב בהיר אחד, אחרי שחברת ההייטק שחלקה איתנו את הקומה התפוצצה ביחד עם הבועה, נפתח במקומה משרד פרסום. פתאום התחילו להסתובב לנו במסדרון המשותף כל מיני בחורים מגניבים עם זקנקנים מעוצבים ושפע של סטייל, בניגוד מוחלט אלינו, חנוני ההייטק. גם בתחום הנשי היה הפער ברור: המגניבים דאגו להביא עימם כמה כוּסיות. כולן היו ראויות להתכבד, ללא ספק, אבל על כולן עלתה המזכירה, מיכל. היו לה רגליים ארוכות ותחת מדהים מנוילן בג´ינס אופנתי אני מבקש סליחה מראש על הקלישאות, אבל למיכל היו רגליים ארוכות, תחת מדהים מנוילן בג´ינס אופנתי וגוף חטוב. מעל יצירת הפאר הזאת התנוססו פנים יפות של אלָה שעלתה זה עתה במלוא הדרה מהים הצפוני, עטורות ב... קלישאת הקלישאות - שיער בלונדיני גולש. כשגבר נתקל בקלישאה יפה כמו מיכל הוא לא יכול שלא לפנטז עליה, זה משהו שצרוב לנו בדיסק. אבל פנטזיה כמיכל עלולה לעורר מבוכה מסוימת בקרב אנשי הייטק בלתי מגניבים בעליל: מה עושים עם אחת כזאת? מאיפה מורידים את ה"מדריך למשתמש" שלה? אפשר היה להרגיש את המבוכה הזאת כשהיינו יוצאים בחבורה לארוחת צהריים ונתקלים במיכל במסדרון. במעלית היינו מחליפים מבטים רבי משמעות, והילדותיים שבינינו היו גם פולטים איזו הערה מגחכת. לא פעם תהינו אם הבלונד שלה אמיתי או מבקבוק, אבל האמת? זה לא ממש שינה. מיכל נמנתה עם הנשים שפשוט צריכות להיות בלונדיניות. מלבד פגישות אקראיות במסדרון, זכיתי לראות אותה כשאני ושני חבריי, איל ואלי, היינו עולים על הגג לתפוס קצת שמש ולנשום אוויר לא מסונן. היתה משם נקודת תצפית מצוינת על המרפסת של הפרסומאים, שהיו יוצאים אליה כדי לעשן וכדי לקבל השראה לפרסומת הבאה לטלפון נייד או למגן תחתון. כך היה גם באותו יום, יום הפנטזיה. עלינו על הגג וצפינו אל מרפסת המגניבים. ושם היא היתה, זוהרת באור הצהריים. חבריי התחילו לעודד אותי לעשות מעשה, כפי שעשו בכל פעם שמיכל התגלתה לעיני שלושתנו. "גש אליה. דבר איתה. כתוב לה פתק. שלח לה פרחים", הרעיפו עלי מעצותיהם. "חכמים בלילה", אמרתי להם, "לכם קל לדבר. אתם נשואים – ואותי אתם שולחים לחזית. נראה אתכם הולכים לדבר איתה". כעבור שעתיים בערך, בעודי יושב ליד המחשב בחברת כמה מחבריי לעבודה, מנסים לפתור איזה באג חמקמק, הופיע שם איל, מלווה במיכל. "יש פה בחורה שצריכה טרמפ לתל-אביב", אמר לי. הבנזונה החליט לפעול. אני חייב להודות, הייתי די בשוק מההזדמנות שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. פשוט לא ציפיתי לראות את מיכל בתוככי מבצר ההייטק. היא עמדה שם, בטוחה ומחייכת, זוהרת כציפור נדירה בלב כרך אפור. "בסדר", גימגמתי, "מתי את צריכה?" "בחמש", אמרה מיכל קצרות. "תשמעי", התפתלתי, "חמש זה קצת מוקדם לי". ככה זה כשמגיעים לעבודה ב-11. "אני צריכה בחמש", אמרה מיכל בחיוך אסרטיבי מקסים, שולטת לחלוטין בסיטואציה. "אם היא היתה מבקשת ממני הייתי יוצא גם עכשיו מהעבודה", לחש לי ללא בושה אחד הנשואים שלידי. "יאללה, קח אותה", עודדו אותי מסביב. למותר לציין, אף אחד לא המשיך לעבוד נוכח הופעתה של מיכל. היא מצידה נראתה נינוחה, בניגוד מוחלט למבוכתי. "טוב". נשברתי, כצפוי, "בחמש, ליד המעליות?" "קבענו", אמרה מיכל. עד שנפגשנו ליד המעליות בחמש כבר שבתי לעשתונותיי. נסענו יחד והשיחה זרמה. סיפרתי לה שכבר הרבה זמן אני רוצה לדבר איתה, ושלא במקרה איל הביא אותה אלי. כשהצעתי לה להיפגש באותו ערב לארוחה היא נענתה ללא שמץ של התנגדות. נפגשנו במיט-בר. ירדנו על סטייק פילה מופלא, שתינו יין אדום (אבל זורק), וכמו במכונית, השיחה זרמה ללא שום מאמץ. מיכל התגלתה כבחורה בכלל לא טיפשה וכלל לא שבלונית. אני לא זוכר על מה בדיוק דיברנו – לפחות עד לשלב בו שאלה אותי מיכל אם אני חושב שהיא יפה. "אני חושב שאת מאוד יפה", עניתי לה בפשטות. "תשמע, כבר חמישה חודשים לא הייתי עם גבר" "הגוף שלי אפילו יותר יפה", אמרה מיכל לתדהמתי, וכמי שלא החמיץ הזדמנות להביט בה, גם אם לבושה, ברור היה לי שהיא לא משקרת. "תשמע, כבר חמישה חודשים לא הייתי עם גבר, ואני רוצה לעשות את זה איתך. אני חושבת שיהיה לנו כיף ביחד". כן, קוראים יקרים, כך היה. אני בהחלט יכול להבין את מי שיחשוד שכל הסיפור הזה הוא פרי דמיוני ונועד להאדיר את הקסם הגברי שלי, אבל האמינו לי שכך התרחשו הדברים. ראשית, הדמיון שלי די עלוב; ושנית, מי שימשיך לקרוא יבין שאילו הייתי רוצה להאדיר את גבריותי – לא בסיפור הזה הייתי בוחר. ישבתי מול מיכל, כשבמוחי מתגבשת ההכרה בעובדה המדהימה ששמונה שעות בלבד חלפו בין הרגע בו היתה מיכל פנטזיה רחוקה על המרפסת של משרד הפרסום, לבין הרגע הנוכחי, בו הציעה לי לשכב איתה, באופן הישיר ביותר בו נתקלתי אי פעם בימי חיי. זה היה מחמיא, ללא ספק. במהלך פגישתנו חלפו במוחי מחשבות מסוג זה ככרישים רעבים בבריכה, אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, הצעתה לא עוררה בי תשוקה. אולי בגלל שזה קרה מהר מדי, אולי בגלל שזה היה מושלם מדי. אבל הרגשתי שהצעה כזאת לא דוחים, ושזה עכשיו או אף פעם, ונעתרתי בשמחה מזויפת מעט, מסתיר את ספקותיי וחששותיי. נסענו לדירה שלי. התנשקנו בסלון בעמידה אולי שתי דקות, ואז פשטה מיכל את בגדיה, חושפת את גופה האלוהי, ונכנסה למיטה. זה היה בהחלט מוקדם מדי, אבל שוב, המשכתי למלא את התפקיד שלי במחזה ועשיתי כמוה. את מה שהתרחש לאחר מכן אשאיר לדמיונכם הפרוע, מהסיבה הפשוטה, שכל מה שתמציאו יהיה בוודאי מוצלח יותר ממה שהתרחש במציאות. יש פאדיחות שאפילו לי קשה לדבר עליהן מפורשות. אני מוכן רק לרמוז, שהענין פשוט לא עלה יפה. קראתי פעם איפשהו, שנשים מוכנות לסלוח לגברים על כל דבר – מלבד על החמצת הזדמנות. את מיכל המשכתי לראות במסדרון ומנקודת התצפית שלנו על הגג. למרות הכל, דבר אחד טוב יצא מהאירוע המביך ההוא: סופסוף נפתרה שאלת הבלונד של מיכל.
תהינו אם הבלונד שלה אמיתי או מבקבוק כשגבר נתקל בקלישאה כמו מיכל הוא לא יכול שלא לפנטז עליה, זה משהו שצרוב לנו בדיסק. מהרגע שראיתי אותה פינטזתי עליה, אבל כשנפלה לידי כפרי בשל - לא ממש ידעתי איך לאכול אותה איוון קריפ פורסם: 23.04.07, 14:33 כל מי שעבד בתחום ההייטק יודע שהעולם הזה סובל ממחסור חמור בנשים. מי שמחפש כוסיות, מוטב שיחפש במקום אחר. שלא תבינו אותי לא נכון, יש שם נשים נפלאות: חכמות, משכילות, מוכשרות, בעלות יכולות אנליטיות ולוגיות מרשימות. אבל לרבות מהן יש תכונה נוספת - הן יכולות לשבת בפיק-אפ בר הומה גברים ערב שלם מבלי שאיש יטריד אותן. בחברה בה עבדתי לפני מספר שנים היה המצב חמור במיוחד: מנהלת משאבי האנוש, בחורה ערמומית שלצערי איני יכול לזכות אותה אפילו בתואר "נאה", הקפידה לקבל לעבודה רק בנות שנראות פחות טוב ממנה, מה שהבטיח שאנו הגברים נוכל לעשות את עבודתנו נאמנה ללא הסחות דעת מיותרות. ואז, ביום אביב בהיר אחד, אחרי שחברת ההייטק שחלקה איתנו את הקומה התפוצצה ביחד עם הבועה, נפתח במקומה משרד פרסום. פתאום התחילו להסתובב לנו במסדרון המשותף כל מיני בחורים מגניבים עם זקנקנים מעוצבים ושפע של סטייל, בניגוד מוחלט אלינו, חנוני ההייטק. גם בתחום הנשי היה הפער ברור: המגניבים דאגו להביא עימם כמה כוּסיות. כולן היו ראויות להתכבד, ללא ספק, אבל על כולן עלתה המזכירה, מיכל. היו לה רגליים ארוכות ותחת מדהים מנוילן בג´ינס אופנתי אני מבקש סליחה מראש על הקלישאות, אבל למיכל היו רגליים ארוכות, תחת מדהים מנוילן בג´ינס אופנתי וגוף חטוב. מעל יצירת הפאר הזאת התנוססו פנים יפות של אלָה שעלתה זה עתה במלוא הדרה מהים הצפוני, עטורות ב... קלישאת הקלישאות - שיער בלונדיני גולש. כשגבר נתקל בקלישאה יפה כמו מיכל הוא לא יכול שלא לפנטז עליה, זה משהו שצרוב לנו בדיסק. אבל פנטזיה כמיכל עלולה לעורר מבוכה מסוימת בקרב אנשי הייטק בלתי מגניבים בעליל: מה עושים עם אחת כזאת? מאיפה מורידים את ה"מדריך למשתמש" שלה? אפשר היה להרגיש את המבוכה הזאת כשהיינו יוצאים בחבורה לארוחת צהריים ונתקלים במיכל במסדרון. במעלית היינו מחליפים מבטים רבי משמעות, והילדותיים שבינינו היו גם פולטים איזו הערה מגחכת. לא פעם תהינו אם הבלונד שלה אמיתי או מבקבוק, אבל האמת? זה לא ממש שינה. מיכל נמנתה עם הנשים שפשוט צריכות להיות בלונדיניות. מלבד פגישות אקראיות במסדרון, זכיתי לראות אותה כשאני ושני חבריי, איל ואלי, היינו עולים על הגג לתפוס קצת שמש ולנשום אוויר לא מסונן. היתה משם נקודת תצפית מצוינת על המרפסת של הפרסומאים, שהיו יוצאים אליה כדי לעשן וכדי לקבל השראה לפרסומת הבאה לטלפון נייד או למגן תחתון. כך היה גם באותו יום, יום הפנטזיה. עלינו על הגג וצפינו אל מרפסת המגניבים. ושם היא היתה, זוהרת באור הצהריים. חבריי התחילו לעודד אותי לעשות מעשה, כפי שעשו בכל פעם שמיכל התגלתה לעיני שלושתנו. "גש אליה. דבר איתה. כתוב לה פתק. שלח לה פרחים", הרעיפו עלי מעצותיהם. "חכמים בלילה", אמרתי להם, "לכם קל לדבר. אתם נשואים – ואותי אתם שולחים לחזית. נראה אתכם הולכים לדבר איתה". כעבור שעתיים בערך, בעודי יושב ליד המחשב בחברת כמה מחבריי לעבודה, מנסים לפתור איזה באג חמקמק, הופיע שם איל, מלווה במיכל. "יש פה בחורה שצריכה טרמפ לתל-אביב", אמר לי. הבנזונה החליט לפעול. אני חייב להודות, הייתי די בשוק מההזדמנות שנפלה עלי כרעם ביום בהיר. פשוט לא ציפיתי לראות את מיכל בתוככי מבצר ההייטק. היא עמדה שם, בטוחה ומחייכת, זוהרת כציפור נדירה בלב כרך אפור. "בסדר", גימגמתי, "מתי את צריכה?" "בחמש", אמרה מיכל קצרות. "תשמעי", התפתלתי, "חמש זה קצת מוקדם לי". ככה זה כשמגיעים לעבודה ב-11. "אני צריכה בחמש", אמרה מיכל בחיוך אסרטיבי מקסים, שולטת לחלוטין בסיטואציה. "אם היא היתה מבקשת ממני הייתי יוצא גם עכשיו מהעבודה", לחש לי ללא בושה אחד הנשואים שלידי. "יאללה, קח אותה", עודדו אותי מסביב. למותר לציין, אף אחד לא המשיך לעבוד נוכח הופעתה של מיכל. היא מצידה נראתה נינוחה, בניגוד מוחלט למבוכתי. "טוב". נשברתי, כצפוי, "בחמש, ליד המעליות?" "קבענו", אמרה מיכל. עד שנפגשנו ליד המעליות בחמש כבר שבתי לעשתונותיי. נסענו יחד והשיחה זרמה. סיפרתי לה שכבר הרבה זמן אני רוצה לדבר איתה, ושלא במקרה איל הביא אותה אלי. כשהצעתי לה להיפגש באותו ערב לארוחה היא נענתה ללא שמץ של התנגדות. נפגשנו במיט-בר. ירדנו על סטייק פילה מופלא, שתינו יין אדום (אבל זורק), וכמו במכונית, השיחה זרמה ללא שום מאמץ. מיכל התגלתה כבחורה בכלל לא טיפשה וכלל לא שבלונית. אני לא זוכר על מה בדיוק דיברנו – לפחות עד לשלב בו שאלה אותי מיכל אם אני חושב שהיא יפה. "אני חושב שאת מאוד יפה", עניתי לה בפשטות. "תשמע, כבר חמישה חודשים לא הייתי עם גבר" "הגוף שלי אפילו יותר יפה", אמרה מיכל לתדהמתי, וכמי שלא החמיץ הזדמנות להביט בה, גם אם לבושה, ברור היה לי שהיא לא משקרת. "תשמע, כבר חמישה חודשים לא הייתי עם גבר, ואני רוצה לעשות את זה איתך. אני חושבת שיהיה לנו כיף ביחד". כן, קוראים יקרים, כך היה. אני בהחלט יכול להבין את מי שיחשוד שכל הסיפור הזה הוא פרי דמיוני ונועד להאדיר את הקסם הגברי שלי, אבל האמינו לי שכך התרחשו הדברים. ראשית, הדמיון שלי די עלוב; ושנית, מי שימשיך לקרוא יבין שאילו הייתי רוצה להאדיר את גבריותי – לא בסיפור הזה הייתי בוחר. ישבתי מול מיכל, כשבמוחי מתגבשת ההכרה בעובדה המדהימה ששמונה שעות בלבד חלפו בין הרגע בו היתה מיכל פנטזיה רחוקה על המרפסת של משרד הפרסום, לבין הרגע הנוכחי, בו הציעה לי לשכב איתה, באופן הישיר ביותר בו נתקלתי אי פעם בימי חיי. זה היה מחמיא, ללא ספק. במהלך פגישתנו חלפו במוחי מחשבות מסוג זה ככרישים רעבים בבריכה, אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, הצעתה לא עוררה בי תשוקה. אולי בגלל שזה קרה מהר מדי, אולי בגלל שזה היה מושלם מדי. אבל הרגשתי שהצעה כזאת לא דוחים, ושזה עכשיו או אף פעם, ונעתרתי בשמחה מזויפת מעט, מסתיר את ספקותיי וחששותיי. נסענו לדירה שלי. התנשקנו בסלון בעמידה אולי שתי דקות, ואז פשטה מיכל את בגדיה, חושפת את גופה האלוהי, ונכנסה למיטה. זה היה בהחלט מוקדם מדי, אבל שוב, המשכתי למלא את התפקיד שלי במחזה ועשיתי כמוה. את מה שהתרחש לאחר מכן אשאיר לדמיונכם הפרוע, מהסיבה הפשוטה, שכל מה שתמציאו יהיה בוודאי מוצלח יותר ממה שהתרחש במציאות. יש פאדיחות שאפילו לי קשה לדבר עליהן מפורשות. אני מוכן רק לרמוז, שהענין פשוט לא עלה יפה. קראתי פעם איפשהו, שנשים מוכנות לסלוח לגברים על כל דבר – מלבד על החמצת הזדמנות. את מיכל המשכתי לראות במסדרון ומנקודת התצפית שלנו על הגג. למרות הכל, דבר אחד טוב יצא מהאירוע המביך ההוא: סופסוף נפתרה שאלת הבלונד של מיכל.