הבן "ההורס" - ענין של ניסוח?

[זהב טה ו ר]

הבן "ההורס" - ענין של ניסוח?

עכשיו כשנרגעה קצת המהומה סביב הפוסט של אורנה על הבן שהורס לה את הזוגיות, אני רוצה להעלות פה נושא לדיון.
האם לא היה מדובר רק בניסוח אומלל?
תארו לכם שהיא היתה כותבת כך:
היי... חדשה כאן... בשעה טובה אנחנו גרים יחד סוף סוף זה החודש השני, עברנו הרבה כדי להגיע לזה.. ולצערי כרגע זה נראה כמו טעות איומה. הבן שלו בן 16, סובל מדיכאון בעקבות פטירת האם לפני מספר חודשים (הייתה גרושתו של בן זוגי)... לא מוכן לשתף פעולה או אפילו להפוך את המצב לסביל.... לא מוכן לגעת באוכל שלי, לא מוכן שאכבס לו, לא מחליף איתי מילה אחת... הוא מפציר בבן זוגי לחזור לדירתם הישנה, חותך את עצמו באופן מזעזע בזרועות ובידיים. בקיצור עושה לנו את המוות.
[הורס לנו את הזוגיות ולאט לאט מתרחק לו חלום המגורים המשותף רק בגלל הבן שלו (הבת שלי מאוד מסתדרת ושמחה עם המצב החדש......) אין כבר כוח .]
כ"כ קשה לי. אני מבינה שהילד במקום לא טוב, שהוא מדוכא בגלל מות אימו וכרגע הוא מרגיש לבד. אני עושה את הכל כדי לסייע לבן-זוגי לטפל בילד, ויש לי המון אמפתיה אליו. אבל פה, באנונימיות ובפורום הזה שבו יש עוד נשים שמבינות כמה קשה לפעמים להתמודד עם הילדים של בן הזוג, עם ילדים שלא ילדנו ולא גידלנו, אני יכולה לפרוק ולספר לכם כמה קשה לי, וכמה אני כועסת על המצב שכרגע פוגע בחלומות שלי לזוגיות עם אהובי.

 

[ב לפני השינה]

עדיין היתה מקבלת את אותה ביקורת

לעבור לגור יחד חודשים אחדים לאחר מות האם של הילד זו היתה טעות קשה שהמשמעויות שלה לגבי הנער עשויות להיות הרות אסון ולטווח ארוך מאד.

יש צורך לטפל בילד ובכפוף להמלצות המטפל, כנראה שיהיה צורך להפריד כוחות ולגור בנפרד למשך תקופה נוספת לפחות.

בסיטואציה כזו כל החלומות האישיים מתגמדים. אלה העובדות.

 

[mother cat]

אני חושבת שהעצות והתובנות היו דומות

אבל היה הרבה יותר קל לעונים לה לענות באמפתיה ובהכלה.
&nbsp
כשאנחנו אומרים משפטים כמו "לי קשה" או "אותי מכעיס" - זה מדבר על הרגשות שלי, וזה פותח מקום גדול יותר לאמפתיה.
כשאני אומרת "הוא עושה לי" "הוא מזיק לי" "הוא פוגע בי" - זה פותח פתח לויכוח, לעימות. כי כביכול מוצגת פה עובדה שאפשר להתווכח אם היא נכונה או לא. על זה שלי קשה אי אפשר להווכח...

 

[TatyBar]

זה לא רק עניין של ניסוח.

הניסוח מבטא את התחושות שהפנים.
הניסוח שלה מבטא את הכעס שלה על הילד. הוא הורס לה את הזוגיות. יש לה טינה ועוינות כלפיו.
החיים שלו הם לא שלו, הם משהו שנעשה ׳לה׳. היא רואה את זה מנקודת ההשפעה עליה בלבד.
היא קורבן. הוא- ממש לא רלוונטי.
באותה מידה היא היתה יכולה לדבר על המפוח שמרעיש לה בבוקר בכוונה.
&nbsp
הניסוח שלך לעומת זאת, מבטא הבנה כלשהי למצבו של הילד ולא האשמה שלו, שמה שהוא עושה (כלומר העובדה שהוא קיים בכלל) הוא משהו שנעשה לה.
הוא משהו שעושים לה. דווקא.
&nbsp
זה ממש לא רקע יין של ניסוח.
&nbsp
והעוצמה של התגובות גם היא משקפת את ההלם של הקוראים לראייה כל כך קורבנית וצרה של האשה.
כולנו רואים דברים מתוך עצמינו.
אבל כזה פוסט וכזו אטימות כבר מזמן לא ראיתי.
&nbsp
היא מתעקשת לקיים חיים רק באופן שמתאים לה, גם אם זה בעצם לא מתאים בכלל, היא מאלצת את המציאות, היא מתעקשת ״להתגבר״ על קשיי זוגיות (שזה בעצם אומר מסרבת לראות את המציאות ומתעקשת לקבל החלטות על סמך מה שהיא היתה רוצה שיהיה ולא על סמך מה שבאמת יש), היא לא קולטת את חומרת מצבו של הילד כי היא לא סובלת אותו, היא רואה את מה שלא מצליח לה בחיים, ומאשימה את כל העולם ובנו בכל שהם אשמים במה שלא הולך לה....
והייתי יכולה להמשיך עוד ועוד.
&nbsp
הפוסט שלה הוא לא עניין של ניסוח.
&nbsp
ומה שאת כתבת, לא היה גורם לי לחשוב את מה שכתבתי. ממש לא. הייתי רואה מישהי שבאמת רוצה שזה יצליח אבל רואה גם נסיבות קשות מאוד מסביב.
העצה אולי היתה יכולה להיות זהה.
כי במצב כזה קשה, צריך לתת קדימות לילד על חשבון האחרים.
אבל עם הניסוח שלך, יש מצב שהיא היתה מפנימה משהו.
&nbsp
עם הכעס והטינה שיוצאים מהניסוח שלה.... קשה לי לראות אותה מבינה משהו ממה שאמרו לה.
&nbsp

 

[ornme]

ממש לא. עניין של תוכן, שאי אפשר להציג שונה מאוד ממה שזה.

כנראה בעיקר עניין של כושר המצאה ודימיון מפותח, כי לא נראה לי שהסיפור אמיתי...
כאילו, האבא לא קולט מה קורה כאן? הכותבת לא מבינה? והילד שהתייתם לא מזמן ועכשיו חותך את עצמו במרץ והזוג המאוהב לא מבין שהדברים קשורים?
ומאשימים את האם המנוחה שהסיתה את הילד, כאילו יש למי לבוא בהאשמות...
נו, באמת... ואני לרגע האמנתי שבאמת יש אנשים כאלו שבאים להתייעץ כאן...

 

[זהב טה ו ר]

אבל... מטרת הפורום...

מה שמטריד אותי קצת זה בעצם מה מטרת הפורום. כפי שהכותבת אמרה, האם מי שמגיע לפורום שכזה, ובעיקר מי שלא כתב פה קודם, לא מחפש בעיקר מקום לבטא את התחושות הלא-נעימות ולא-מקובלות שהוא אינו יכול לבטא בקול רם בקרב מכריו?
משהו בבחינת צרת רבים חצי נחמה?

 

[ornme]

צרת רבים? הכיצד? איך אפשר להיזדהות או לחוש שיתוף

למה שהועלה על ידי הכותבת?
לא כל מה שמועלה כאן בפורום יוצר הבנה גורפת והתגובות הן בהתאם.
אחרי הכל, כשפורקים כאן מטען, יגיעו תגובות. וממוצע התגובות הוא של אנשים נורמטיבים שמציגים לכותב סוג של השתקפות דמותו, שמצטיירת בעיני אחרים כתוצאה ממה שכתב.
אז לא תמיד זה נחמד, מה לעשות.

יש גבול לציפיה לאמפטיה.
ובכללי - חבל על כל ההשקעה בסיפור הטרולי הזה.

 

[רק באתי לשאול שאלה]

בבקשה... בואו לא נמהר להסיק מסקנות

אני קוראת פה קצת ובקושי כותבת, קטונתי מלומר למישהי איך לנהוג, וברור שהפורום מעצם הגדרתו שטוף באמוציות ורגשות מאוד חזקים, אבל...
תמיד כדאי לזכור שאנחנו קוראות הודעה של מישהי והמידע שיש בידינו מוגבל למה שהיא כתבה בלבד, ואפילו אם כתבה בפירוט זה רק הצד שלה. זה אף פעם לא כל המציאות.
הייתי רוצה לדעת שפה בעולם הוירטואלי מותר לגולשות להיות גם אנוכיות, להתייחס קודם כל לרגשות שלהן ולא רק "להכיל" את הילדים של בן הזוג ואת הקשיים שלהם.
קראתי את ההודעות של אורנה וכל מי שהגיבה לה, אני יכולה בהחלט להבין איך דווקא בגלל שהיא כ"כ רוצה ומנסה שהם יהיו משפחה אחת גדולה ואוהבת היא "נשברה" וכתבה הודעה שנשמעה לאחרות כמו הטרלה במקרה הטוב.
לכן הייתי הכי רוצה להגיד - הודעות אמוציונליות הן תמיד תמיד תמיד חלקיות.
הן לא משקפות את תמונת המצב המלאה בבית.
רגש הוא לא עובדה היסטורית. הוא בר חלוף.
טבעם של בני אדם - כשאנחנו באטרף אנחנו באטרף. הייתי שמחה לגלות שדווקא פה האטרף הוא "חוקי" ומתקבל בחמלה.
&nbsp

 

[ornme]

האטרף "חוקי", וגם התגובות "חוקיות", אבל דווקא כאן,

כשרובנו מצאנו את עצמנו חולקות בית עם ילדים של בן הזוג, והתמודדנו עם מצבים לא קלים, דווקא כאן טבעי לצפות שתהיה נטיה לצדד בילד חולה (לא קפריזי, חולה).
פשוט בגלל שרובנו עברנו התלבטויות בנושא, ואנחנו מכירות את החמלה לצד החלש - הרי חלק גדול מאיתנו ויתר ויתורים גדולים בכדי לעזור.
ולפעמים הויתורים נעשו פשוט בכדי לא לפגוע.
אז נוצר הפוך על הפוך כזה, שתאור מצב כפי שתואר יוצר זעזוע חזק.

 

[זהב טה ו ר]

לזה התכוונתי...

האם אחד מתפקידי הפורום, או יותר נכון אחד הצרכים שהוא אמור למלא, הוא לאפשר לאנשים לבטא תחושות ורגשות שהם לא יכולים לבטא בסביבה הרגילה שלהם? במקום שבו יתכן ויש עוד אנשים שנמצאים במקומות דומים ומרגישים תחושות דומות?
או שיש דברים שהם טאבו לבטא בכל מקום?
מאידך - האם מי שכותב לא אמור לקחת בחשבון שהוא יקבל כל מיני תגובות, לא כולן אוהדות?
&nbsp

סתם תהיות לקראת הסופ"ש

 

[ornme]

נראה לי שכן, אחרי הכל תפקיד הפורום נקבע על ידי

הכותבים.
עבור אחד הפורום מהווה מקום להתייעץ, עבור אחר מהווה אולי מקום לפרוק, וזה משתנה על פי הצורך.
נראה לי שמי שכותב צריך להתכונן לכך שלא בהכרח כל התגובות ימצאו חן בעיניו. נראה לי שכולנו פגשנו בדעות שונות ומגוונות.
וכשמעלים סיפור כל כך קיצוני, אמורים לקחת בחשבון תגובות קיצוניות...

 

[kisslali]

גם וגם

לדעתי הניסוח שלה היה צורם, אני מסכימה עם דעת הרוב שטובת הילד קודמת לזוגיות. יחד עם זאת, מאד הפריעה לי הדרך בה הגיבו פה בפורום, זה לדעתי קשור לניסוח ולא לתוכן.

עוד משהו שאני רוצה להזכיר לעצמי ולכולנו, הרבה מהטענות כלפי הילדים צריכות להיות מופנות כלפי בן הזוג, אנחנו מתקשות להתמודד איתו ו׳מעבירות את זה הלאה׳. זהב כל הזמן מזכירה את זה והיא יוצאת דופן....

בכל סיפור הבן ההורס לא קראתי על אביו הביולוגי שעצר את הרכבת ואמר ״הילד שלי לפני הכל״, לטעמי זה החלק הכי מדאיג.

ללי

 

[mother cat]