הבנות נחמה בברזילי, 3/8 וקצת על רמוריון בנמל
כשבת דודתי הבריטית האהובה הודיעה לי שהיא מגיעה לביקור, ידעתי שאני לא אתן לה לעזוב את הארץ בלי לבוא איתי לפחות להופעה אחת. אווו... הבחירה כל כך קשה. בשבועיים האחרונים אני עוברת על לוחות ההופעות, מנסה לתמרן בין לו"ז הבחינות שלי, העבודה, החיים בכלל, לבין הלו"ז הצפוף לא פחות שלה. וכמובן שהיא לי מאד חשוב למצוא את ההופעה הנכונה. זו שהיא תהנה ממנה לא פחות ממני. הפור נפל על הבנות נחמה. דבר ראשון, הן שרות גם באנגלית. אומנם אותה בת דודה יקרה מבינה גם עברית לא רע בכלל, אבל שיערתי שיהיה לה יותר נחמד בהופעה שתשלב בין השפות. דבר שני, איך אפשר שלא להנות בהופעה של הבנות נחמה?? ובכן.. מסתבר שבנסיבות מסוימות צריך להתאמץ קצת יותר כדי להנות. למשל, הנסיבות שהתקיימו בברזילי ביום שישי האחרון. למודת ההופעה בזאפה לפני כחודש, התקשרתי למספר המשונה שהופיע בפרסומי ההופעה, והזמנתי לנו שני כרטיסים. בערב ההופעה הגענו עם עוד חברה בסביבות 22:30, חצי שעה לאחר שעת תחילת ההופעה המפורסמת (זכרתי שההופעה של אסף אמדורסקי בברזילי התחילה קרוב לשעתיים לאחר השעה הנקובה), ומצאנו תור שהשתרך כמעט עד פינת הרחוב, ועוד מספר מכובד של אנשים שהתגודדו מהצד השני על הברזלים. הרגשתי את החברה נטולת-הכרטיס מתחילה להילחץ קצת, אבל שלא כהרגלי אני דווקא נשארתי די רגועה, כי אמרתי לעצמי שאם הזמנתי כרטיסים מראש, אין סיכוי שנישאר בחוץ. כנראה שבכל זאת היה סיכוי שכזה, אבל היה לנו קצת מזל, ואחרי כ10-15 דקות הצלחנו להידחף (ואני מתכוונת לכך מילולית - דחפו אותנו) פנימה, לקבל את הכרטיסים שהזמנו, לקנות עוד כרטיס ולהיכנס למועדון. כשראיתי את כמות האנשים בחוץ הייתי בטוחה שפשוט התחילו להכניס מאד באיחור, אבל מסתבר שבאותו שלב כבר היה מלא למדי בפנים. ההופעה התחילה בסביבות השעה 23:15, כאשר המועדון היה מלא מאד. כמובן שפרט לעומדים בשורות הראשונות, ולאנשים שהתברכו במינון נאה של סנטימנטרים - רוב הקהל לא זכה לחזות בזיו פניהן של שלוש המלאכיות שעל הבמה. החברה שבאה איתי אמרה לי בשלב מסוים שאין לה מושג איך קרולינה נראית. כל מה שהיא רואה זה את האפרו שלה. הצלחתי לתפוס תצפית לא רעה על יעל דקלבאום מדי פעם, אבל את רוב ההופעה העברתי בגעגועים לעמדת התצפית המשובחת שהיתה לי בזאפה. כי למרות שהמוזיקה היא העיקר, גם למראית עין יש חשיבות. ובכל זאת, למוזיקה! יייווו.. איזה יופי. התייחסתי מקודם לבנות בתור מלאכיות, ולא הפרזתי. שילוב הקולות שלהן, במיוחד בשירים הרגועים ממש, אבל לא רק, גרם לי להרגיש שלמרות שאני עומדת על רגליים כואבות, מוקפת בזרים שקרובים אלי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, אני מסוגלת לרחף באותו רגע, רק בזכות השירה שלהן. לפני ההופעה בזאפה, מהיכרות עם ביצועים של השירים שלהן מנפוליאון וכו', לא הבנתי איך אפשר להיות בהופעת ישיבה שלהן. אחרי ההופעה הזו אני יכולה לאמר שאני בהחלט מעדיפה לשבת מאשר לעמוד, או שלפחות תהיה לי את האפשרות לשבת. יש להן כמה שירים שכיף לרקוד, אבל היה קשה לעמוד הופעה שלמה, במיוחד בתנאים של הברזילי. בסוף ההופעה, שהסתיימה ברצף של שירים שקטים במיוחד, כבר ממש כאבו לנו הרגליים. הבנות חגגו את יציאת הדיסק שלהן לחנויות, ולא סתם אני אומרת חגגו. ההופעה התחילה בזריקה של הדיסק לקהל, והסתיימה בהכרזה שהדיסק יימכר בסוף. קרולינה ביקשה / דרשה ש"אל תורידו אותו! תקנו!". על אף שיש לי תחושה שהקסם של ההופעה לא בהכרח ישוחזר בדיסק, אני יודעת שאני בהחלט אעשה זאת. ואם מישהו תהה - גם בת הדודה מתכננת לעבור בחנות דיסקים בדרך חזרה ללונדון. גם פה יש מוזיקה טובה. וכמובטח בכותרת, קצת על רמוריון - שוטטתי לי בנמל ברביעי בערב עם כמה חברים ועם אותה בת דודה, ובין היתר ישבנו והקשבנו לרמוריון, במסגרת ההופעות החיות שיש בנמל בכל יום רביעי. המיקום עצמו די מוצלח, או לפחות מוצלח יותר משציפיתי. הסאונד היה לא רע (הצלחתי לשמוע את הסקסופון!), והיה נחמד לשבת על כיסאות החוף. אבל בתור מי שסולדת מישיבה בהופעות של רמוריון, נהניתי הרבה פחות בהשוואה להופעות קודמות. היתה מאד חסרה לי האפשרות לקום ולהשתולל. האפשרות עצמה היתה קיימת, אבל הרגשתי לא בנוח להיות היחידה שתקום ותנצל אותה. חוצמזה, רם קצת נעלם באוויר הפתוח. החברים שאיתי הרחיקו עד כדי לטעון שספי אפרתי נראה משועמם במשך רוב ההופעה, טענה שלא לגמרי יכולתי להתווכח איתה, לאור המחסור הכללי באנרגיות שבלט גם לעיני. לא היתה שום אינטראקציה עם הקהל, אולי בגלל שהיה ריחוק פיזי בין הלהקה לבינינו, וגם בין הצופים לבין עצמם. בניגוד להופעה רגילה, הרגשתי גם מבוכה קלה לשבת ממש מול המופיעים. משהו בכל המעמד הרגיש.. לא נכון.. יכול להיות שהיציאה מהמועדונים לא עשתה לי טוב הפעם, אבל בכל מקרה היה נחמד לשמוע הופעה של רם. התגעגעתי.
כשבת דודתי הבריטית האהובה הודיעה לי שהיא מגיעה לביקור, ידעתי שאני לא אתן לה לעזוב את הארץ בלי לבוא איתי לפחות להופעה אחת. אווו... הבחירה כל כך קשה. בשבועיים האחרונים אני עוברת על לוחות ההופעות, מנסה לתמרן בין לו"ז הבחינות שלי, העבודה, החיים בכלל, לבין הלו"ז הצפוף לא פחות שלה. וכמובן שהיא לי מאד חשוב למצוא את ההופעה הנכונה. זו שהיא תהנה ממנה לא פחות ממני. הפור נפל על הבנות נחמה. דבר ראשון, הן שרות גם באנגלית. אומנם אותה בת דודה יקרה מבינה גם עברית לא רע בכלל, אבל שיערתי שיהיה לה יותר נחמד בהופעה שתשלב בין השפות. דבר שני, איך אפשר שלא להנות בהופעה של הבנות נחמה?? ובכן.. מסתבר שבנסיבות מסוימות צריך להתאמץ קצת יותר כדי להנות. למשל, הנסיבות שהתקיימו בברזילי ביום שישי האחרון. למודת ההופעה בזאפה לפני כחודש, התקשרתי למספר המשונה שהופיע בפרסומי ההופעה, והזמנתי לנו שני כרטיסים. בערב ההופעה הגענו עם עוד חברה בסביבות 22:30, חצי שעה לאחר שעת תחילת ההופעה המפורסמת (זכרתי שההופעה של אסף אמדורסקי בברזילי התחילה קרוב לשעתיים לאחר השעה הנקובה), ומצאנו תור שהשתרך כמעט עד פינת הרחוב, ועוד מספר מכובד של אנשים שהתגודדו מהצד השני על הברזלים. הרגשתי את החברה נטולת-הכרטיס מתחילה להילחץ קצת, אבל שלא כהרגלי אני דווקא נשארתי די רגועה, כי אמרתי לעצמי שאם הזמנתי כרטיסים מראש, אין סיכוי שנישאר בחוץ. כנראה שבכל זאת היה סיכוי שכזה, אבל היה לנו קצת מזל, ואחרי כ10-15 דקות הצלחנו להידחף (ואני מתכוונת לכך מילולית - דחפו אותנו) פנימה, לקבל את הכרטיסים שהזמנו, לקנות עוד כרטיס ולהיכנס למועדון. כשראיתי את כמות האנשים בחוץ הייתי בטוחה שפשוט התחילו להכניס מאד באיחור, אבל מסתבר שבאותו שלב כבר היה מלא למדי בפנים. ההופעה התחילה בסביבות השעה 23:15, כאשר המועדון היה מלא מאד. כמובן שפרט לעומדים בשורות הראשונות, ולאנשים שהתברכו במינון נאה של סנטימנטרים - רוב הקהל לא זכה לחזות בזיו פניהן של שלוש המלאכיות שעל הבמה. החברה שבאה איתי אמרה לי בשלב מסוים שאין לה מושג איך קרולינה נראית. כל מה שהיא רואה זה את האפרו שלה. הצלחתי לתפוס תצפית לא רעה על יעל דקלבאום מדי פעם, אבל את רוב ההופעה העברתי בגעגועים לעמדת התצפית המשובחת שהיתה לי בזאפה. כי למרות שהמוזיקה היא העיקר, גם למראית עין יש חשיבות. ובכל זאת, למוזיקה! יייווו.. איזה יופי. התייחסתי מקודם לבנות בתור מלאכיות, ולא הפרזתי. שילוב הקולות שלהן, במיוחד בשירים הרגועים ממש, אבל לא רק, גרם לי להרגיש שלמרות שאני עומדת על רגליים כואבות, מוקפת בזרים שקרובים אלי הרבה יותר ממה שהייתי רוצה, אני מסוגלת לרחף באותו רגע, רק בזכות השירה שלהן. לפני ההופעה בזאפה, מהיכרות עם ביצועים של השירים שלהן מנפוליאון וכו', לא הבנתי איך אפשר להיות בהופעת ישיבה שלהן. אחרי ההופעה הזו אני יכולה לאמר שאני בהחלט מעדיפה לשבת מאשר לעמוד, או שלפחות תהיה לי את האפשרות לשבת. יש להן כמה שירים שכיף לרקוד, אבל היה קשה לעמוד הופעה שלמה, במיוחד בתנאים של הברזילי. בסוף ההופעה, שהסתיימה ברצף של שירים שקטים במיוחד, כבר ממש כאבו לנו הרגליים. הבנות חגגו את יציאת הדיסק שלהן לחנויות, ולא סתם אני אומרת חגגו. ההופעה התחילה בזריקה של הדיסק לקהל, והסתיימה בהכרזה שהדיסק יימכר בסוף. קרולינה ביקשה / דרשה ש"אל תורידו אותו! תקנו!". על אף שיש לי תחושה שהקסם של ההופעה לא בהכרח ישוחזר בדיסק, אני יודעת שאני בהחלט אעשה זאת. ואם מישהו תהה - גם בת הדודה מתכננת לעבור בחנות דיסקים בדרך חזרה ללונדון. גם פה יש מוזיקה טובה. וכמובטח בכותרת, קצת על רמוריון - שוטטתי לי בנמל ברביעי בערב עם כמה חברים ועם אותה בת דודה, ובין היתר ישבנו והקשבנו לרמוריון, במסגרת ההופעות החיות שיש בנמל בכל יום רביעי. המיקום עצמו די מוצלח, או לפחות מוצלח יותר משציפיתי. הסאונד היה לא רע (הצלחתי לשמוע את הסקסופון!), והיה נחמד לשבת על כיסאות החוף. אבל בתור מי שסולדת מישיבה בהופעות של רמוריון, נהניתי הרבה פחות בהשוואה להופעות קודמות. היתה מאד חסרה לי האפשרות לקום ולהשתולל. האפשרות עצמה היתה קיימת, אבל הרגשתי לא בנוח להיות היחידה שתקום ותנצל אותה. חוצמזה, רם קצת נעלם באוויר הפתוח. החברים שאיתי הרחיקו עד כדי לטעון שספי אפרתי נראה משועמם במשך רוב ההופעה, טענה שלא לגמרי יכולתי להתווכח איתה, לאור המחסור הכללי באנרגיות שבלט גם לעיני. לא היתה שום אינטראקציה עם הקהל, אולי בגלל שהיה ריחוק פיזי בין הלהקה לבינינו, וגם בין הצופים לבין עצמם. בניגוד להופעה רגילה, הרגשתי גם מבוכה קלה לשבת ממש מול המופיעים. משהו בכל המעמד הרגיש.. לא נכון.. יכול להיות שהיציאה מהמועדונים לא עשתה לי טוב הפעם, אבל בכל מקרה היה נחמד לשמוע הופעה של רם. התגעגעתי.
