הבנות שלי

[אנחנו9]

הבנות שלי

שלום:
אנחנו זוג 5 שנים אני גרושה+2 לילדה בת 12.5 ולילדה בת 16, הוא גרוש+2 תאומים בני 10.
לאורך כל הדרך היו לנו בעיות בזוגיות, הוא לא הסתדר עם בנותיי ואני לא הסתדרתי עם ילדיו, נפרדנו כבר 5 פעמים וחזרנו.
לפני חודשיים נפרדנו ומיד חזרנו, אני עברתי לגור אצל הוריי עם בנותי והוא גר לבד בדירה שכורה, עכשיו אנחנו רוצים לאחד שוב את המשפחה ולעבור לגור ביחד. אבל בעיה הכי גדולה הבנות שלי לא רוצות לעבור לגור איתי, המשפחה שלי לא מוכנה לקבל אותו לעולם (לפחות זה מה שהם אומרים). הבנות מאוד כועסות עלי טוענות שאני מוותרת עליהן ומעדיפה אותו, המשפחה שלי הרעילו לי את הבנות יותר ממה שהיה, ישבתי איתן הסברתי להן שאני מאוד רוצה שהן יבואו לחיות איתנו, לא מוכנות לשמוע אפילו.זה מצב קשה מאוד כואב לי על הבנות, המשפחה שלי בקושי מדברת איתי, אני עדין חיה אצלם, אנחנו מחפשים דירה אחרת. מה עושים במצב כזה?

תודה

 

[TatyBar]

את רצינית??

מקווה שלא יוותרו לך ושלעולם לא יעברו לגור איתך כשאת ביחסים כאלו דביליים עם הגבר הזה.
את לחלוטין מעדיפה אותו
הן צודקות לחלוטין.

 

[mother cat]

מה עושים? עוצרים רגע נושמים וחושבים...

נראה לי שאת רצה קדימה עם איזה תכנית ולא חושבת על כל ההשלכות.

האם את *באמת* מוכנה לוותר על בנותיך עבורו? כי כרגע נשמע שזה מה שאת עושה... האם הוא באמת שווה את זה?

חסרים המון פרטים בשביל להבין באמת את המצב - למה הוא לא מסתדר עם הבנות? למה את לא מסתדרת עם ילדיו? למה המשפחה שלך לא מקבלת אותו? אבל על פניו נשמע לי שהכל שסבוך מדי ולרוץ קדימה בעינים עצומות ולקוות לטוב זה לא פתרון.

הייתי מתחילה מלעצור את התכנית - כרגע פשוט להפסיק לחפש דירה, להפסיק את התכנית. ואז לדבר עם הבנות - כשאת יכולה לאמר להם שאת לא עושה את זה כרגע, ולנסות להבין מהן מה הבעיה. לנסות "לאחד" את המשפחה בדברים קטנים יותר קודם - מפגש אחר-הצהריים. בילוי. ארוחה, אולי חופשה. ורק כשדברים מתחילים להסתדר - אז אפשר להעלות את הנושא שוב.

 

[זהב טה ו ר]

כל מה שאמרו מעלה

ובכל מקרה - בשום פנים ואופן שלא תעיזי לוותר על המגורים עם בנותייך לטובת החבר שלך!!!
יש לך ילדה קטנה, בת 12.5 - ואת מוכנה לוותר עליה, ועוד לטובת גבר שמוכן לתת לך לוותר עליה?
מודה שאם בן הזוג שלי היה מציע להשאיר את ילדיו אצל הוריו או אצל אמא שלהם בלבד (יש להם משמורת משותפת) כי הם "מפריעים" לזוגיות שלנו, הייתי מעיפה אותו קיבינימט!

 

[צלילי מיתר]

אני מבינה את הבנות

את בעצמך אומרת שחמש פעמים כבר ניפרדתם וחזרתם.
הילדות שלך מכירות אותו מגיל מאוד צעיר והתפיסה שלהם את מושג הזוגיות כפי שאת מציגה בפניהם - משפיע עליהן.
אין עבורן יציבות בזוגיות הזו ולא פלא שהן לא רוצות לעבור לגור יחד.
מה גם שכתבת שבן הזוג שלך לא הסתדר עם הבנות שלך .
הן מחפשות מקום יציב וכנראה שהבית של ההורים שלך- זה מה שהן תופסות כמקום יציב.
הישארי איתן או חשבי על מגורים - בלי בן זוגך כרגע.
עברו לגור קרוב (נגיד באותה עיר) אבל לא יחד.

 

[סולמותוחבלים]

בוודאי, ויותר מכך,

ילדים בגירושין רגישים הרבה יותר לחוסר בטחון ולמה יהיה הלאה.
אתם, בהתנהגותכם (נפרדים וחוזרים) מחזיקים אותם באותה נקודה בעייתית של פירוק ולא נותנים להם אוויר ומרחב להתקדם ולצאת מהמשבר הראשון של הפירוקים שחוו.
לכן, אתם כולם לא מסתדרים עם כולם .....
אתם, המבוגרים (ותתחילו להתנהג כך אחרת הילדים יצביעו ברגליים ויפטרו אתכם ויבחרו מבוגרים אחראיים אחרים - מה שכבר קורה לכם) חייבים פגישה בהולה עם פסיכולוג(ית) ילדים ונוער כדי שיסבירו לכם מה קורה בעולם הרגשי של הילדים שלכם.
תפסיקו לעסוק בעצמכם !!! בידכם הפיקדון הכי יקר שיהיה בידכם בחיים (חוץ מחייכם אתם) אז בבקשה להתייחס אליו בכבוד ובאחריות....
חוץ מזה, הילדים כבר חוו זוגיות אחת לפחות לא תקינה וזקוקים לחוויה מתקנת של הורות וזוגיות - ומה אתם נותנים להם ?

 

[shosh456]

דעה אחרת

בשונה מכולם פה, ואולי אני אקבל על הראש על זה שאני חושבת אחרת, אבל אולי הסיבה שכל פעם נפרדתם היה בגלל הקושי סביב הביחד עם הילדים??
אני בד"כ לא מגיבה כאן, אלא קוראת בשקט את התגובות, כי לצערי אנשים כאן ממהרים לשפוט במקום להיות קצת יותר אמפטיים כלפי המורכבויות...
מאוד לא פשוט להיות במצב שנקרעים בין בן הזוג לבין הילדים. ילדים בגיל העשרה חושבים שהם מנהלים את העולם ובטח גם את עולם המבוגרים/הורים.
ילדים בגיל הזה גם אוהבים לשחק ברגשות שלנו ההורים והם אלופים בלדאוג לאינטרסים שלהם. וכאן המקום להגיד שאנחנו צריכים לקבל את ההחלטות הטובות לנו, ולא לפי הרצונות שלהם, אחרת לעולם המצב יהיה כך. תזכרי שהילדות שלך יגדלו, ועם הזמן יבנו לעצמן את החיים שלהן וגם הם יבחרו בני זוג שאולי תאהבי או לא, אבל זה החיים שלהם וזכותן יהיה להחליט מה טוב להן, כמו שזכותך להחליט כרגע מה טוב לך.
אם את החלטת שאתם חוזרים, אני חושבת שכדאי מאוד לחשוב איך גורמים לכך שלא תפרדו שוב. אני יודעת, זה קורה מכוחו של הרגל וקשה מאוד לשבור את הדפוס הזה ברגע שנכנסים אליו. לכן הייתי ממליצה לך לעשות דברים בהדרגה. יכול להיות שבשלב ראשון תשבי איתן, תבהירי להן כמה הם חשובות לך ושאת מבינה כמה קשה להן, כי בסה"כ הם פוחדות ששוב ימצאו את עצמן בסיוט של פרידה וחזרה. יחד עם זאת, זכותך לעבור לגור ביחד עם בן זוגך ולהשאיר להם את האופציה להצטרף אליך כשירגישו מוכנות.
הייתי ממליצה לך בחום לפנות לטיפול משפחתי כדי לראות איך עושים סדר ואיך אפשר לפעול נכון לטובת כולם. מאוד לא פשוט, אבל עם נחישות והתמדה תוך כדי תיקון טעויות העבר, תגיעו רחוק.
תהיי חזקה ואני מאחלת לכם המון הצלחה בתקופה הזאת.

שוש

 

[mother cat]

קשה לי עם כמה דברים שכתבת...

"שאנחנו צריכים לקבל את ההחלטות הטובות לנו, ולא לפי הרצונות שלהם" - באמת? אני ממש לא מהאסכולה שחושבת שברגע שנהיינו הורים אין לנו יותר זכויות, רצונות, צרכים. אבל האמירה הזו קיצונית לי מדי. אני לא מאמינה שכל החלטה שלי צריכה להיות מונעת מרצונותיהם של הילדים, אבל הצרכים שלהם בהחלט צריכים להלקח בחשבון, ובדרך כלל יקבלו משקל רב יותר מהצרכים שלי. אני יכולה להגיד לך בוודאות שאם הייתי מקבלת החלטות שטובות לי בלבד לא הייתי כמה ב-3 בבוקר לבדוק למה הילד בוכה... אבל בחרתי להיות אמא, ואם הוא בוכה ב-3 בבוקר ורוצה אותי, הוא יקבל אותי גם אם זה לא הכי מתאים לי... בדומה - כשעברתי לגור עם בעלי ולבסוף התחתנתי איתו, הוא התעקש שנמשיך לגור בעיר מגוריו כדי שהילדים שלו ישארו במסגרות החינוכיות ובקרבת החברים שלהם. אישית, אני לא סובלת את העיר הזו ומאד הייתי רוצה לחזור לאזור בו גרתי לפני, אבל שמנו את צרכי הילדים (שכבר עברו את הטלטלה של לאבד אמא ו"לזכות" באמא חורגת) לפני ההעדפה שלי לעיר זו או אחרת... למה בחירות "גדולות" יותר כמו מגורים עם אדם נוסף צריכות להלקח בלי התחשבות ברצונות (וצרכים) של הבנות?

הדבר השני שקשה לי אתו זה שאת מציעה לה לעבור בלי בנותיה - "ולהשאיר להם את האופציה להצטרף אליך כשירגישו מוכנות". אני יכולה להגיד לך חד משמעית שאם אמא שלי היתה מוותרת עלי ככה, הייתי מוותרת גם עליה ולעולם לא הייתי מרגישה מוכנה... אני מצטערת, אבל הן בנות 12.5 ו-16 - זה גיל ההתבגרות על כל תסמיני ההורמונים והבלאגן הרגשי, אבל הן עדיין ילדות! איך אפשר לעזוב אותן?

אני מסכימה מאד עם ההמלצה לפנות לטיפול משפחתי. מאד. מאד. אבל לפני שעושים צעדים מרחיקי לכת כמו לעבור לגור עם בן זוג ובלי הילדים...

 

[מנסה ומתנסה]

את צודקת בהחלט..

אם הילדים מפריעים לזוגיות - לזרוק אותם ויפה שעה אחת קודם !!
הם עוד יחזרו על ארבע... ואם לא - גם זו לטובה - הזוגיות תפרח...

מאוד מקווה שאת לא אמא !
(או שהבחירות שלך כאמא שונות מאלו שאת ממליצה לאחרים...)

 

[זהב טה ו ר]

קצת קיצוני, אבל...

יש את האסכולה שטוענת "אם אני מאושרת, גם הילדים שלי יהיו מאושרים", או "הכי חשוב שהילדים יראו אמא חזקה שעומדת על שלה, ככה גם הם יגדלו להיות עצמאים וחזקים"

אני אישית לא שייכת לאסכולה הזו, אבל יודעת שהיא קיימת, ובגדול.

 

[מנסה ומתנסה]

שימי לב...

"יחד עם זאת, זכותך לעבור לגור ביחד עם בן זוגך ולהשאיר להם את
האופציה להצטרף אליך כשירגישו מוכנות." -
מדובר על ילדות בנות 12 ו- 16...
אם אמא מאושרת רק כשהילדות שלה לא איתה... אז אולי הילדות יגדלו
להיות עצמאיות וחזקות, אבל מאושרות ?

והאסכולה - נובעת לדעתי, כמו רוב האסכולות, מניסיון של ההורה להשקיט את יסורי המצפון
שלו....

 

[זהב טה ו ר]

אני איתך
(אבל גם כשלא מיהרתי לחזור לעבודה אחרי הלידות הייתי יוצאת דופן)

 

[mother cat]

אני חושבת שכבר הבעתי את דעותי ברמה זו או אחרת - שיש להורים זכות לאושר, לסיפוק הצרכים שלהם, ולזוגיות חדשה. אבל לא על חשבון הילדים, ולא בלי להתחשב בצרכיהם ובמה שזה עושה להם.

אני חושבת שאם האמא הזו תקום ותעזוב את בנותיה לטובת בן זוג הדבר הראשון שהילדות ילמדו זה שלא צריך לקחת בחשבון צרכים של אנשים אחרים. אם הן תהיינה מאושרות, עצמאיות וחזקות - אין לי מושג. אבל גם אם כן הדרך נראית לי שגויה...