"הבעיה הדמוגרפית" לא מתה
כל אלה שחושבים שניתן להחזיק בשטחים של ארץ-ישראל, ללא סכנה קיומית לרוב יהודי, מוזמנים לקרוא את הכתבה הבאה: "הבעיה הדמוגרפית" לא מתה מאת סרג'ו דלה-פרגולה למרות ההכחשות, האיום בשחיקת הרוב היהודי בין הים לירדן אמיתי שאלת המאזן הדמוגרפי בין יהודים ופלשתינאים בתוך מדינת ישראל ובכל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן עולה שוב ושוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות. החלטות חשובות כמו ההתנתקות מעזה נומקו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, ככורח המציאות לנוכח שחיקת הרוב היהודי עקב שיעורי גידול גבוהים של האוכלוסייה הפלשתינית, הגדולים פי שניים או שלושה מאלה של היהודים. הריבוי הטבעי בשטחים ממשיך להיות מהגבוהים בעולם, גם בשל רמות פריון גבוהות וגם הודות לירידה בשיעור התמותה, הנובעת לא מעט מהקשר לישראל. מנגד, הפריון היהודי נמוך מזה של הפלשתינאים, והעלייה (בניכוי הירידה) כבר אינה מהווה מנוע לצמיחת אוכלוסיית ישראל, הגם שרוב העולים לפי חוק השבות בשנים האחרונות אינם יהודים. אך לאחרונה מושמע קול מטריד, המפקפק בנכונותם של הנתונים הללו וטוען כי הרוב היהודי בארץ אינו בסכנה. הטיעון העיקרי הוא כי היתה הגזמה באומדן מספר הפלשתינאים בגדה ובעזה. בין הסיבות לכך: מניפולציות בנתונים שעשתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית, כולל הכללת מאות אלפים היושבים בפועל בחו"ל באוכלוסייה הנוכחת, ומחדלים חמורים של אקדמאים ישראלים, עד כדי ספירה של ערביי מזרח ירושלים הן באוכלוסייה של מדינת ישראל והן בזו של הרשות הפלשתינית. הטיעון הזה נשען על כמה הנחות נוספות, כמו ירידה דרמטית בשיעורי הפריון של הפלשתינאים, שאין לה יסוד במציאות, וצפי למאזן הגירה חיובי גדול של יהודים, שבתנאים הנוכחיים אינו נראה לעין. כל הטיעונים הללו כבר נהדפו בעבר על בסיס ניתוח מקצועי מפורט, ולא נחזור כאן על ההסברים. מעניין, בכל זאת, לבדוק מה היה המצב הדמוגרפי לו הטיעון של ניפוח משמעותי במספר הפלשתינאים היה מתברר כנכון. בראשית 2005 חיו בין הים לירדן 5,238,000 יהודים, 291,000 עולים לא-יהודים, 1,338,000 ערבים ישראלים (כולל מזרח ירושלים) ו-185,000 עובדים זרים. על רקע זה אפשר לבחון שתי חלופות למספר הפלשתינאים בשטחים ללא מזרח ירושלים: 3.4 מיליון (לפי טענתי - נתון נמוך לעומת הלמ"ס הפלשתיני); או 2.4 מיליון (לפי טענת הרוויזיוניסטים). כמה תשפיע הורדת מיליון פלשתינאים מתוך כ-10 מיליון תושבי הארץ על המאזן הדמוגרפי? את אחוז היהודים מתוך כלל התושבים בין הים לנהר אפשר לחשב בצורות שונות: עם או בלי הכללת העובדים הזרים (הלא-יהודים) בסך כל האוכלוסייה, ועם או בלי העולים הלא-יהודים במניין האוכלוסייה היהודית. להלן נציג חלופה אמצעית, הכוללת את העולים הלא-יהודים במונה החישוב ואת העובדים הזרים במכנה. כמובן, אחוז היהודים עולה ככל שמספר הפלשתינאים נמוך יותר. אולם המגמה לצמצום הרוב היהודי עד אובדן עד שנת 2020 משותפת לכל התרחישים. גם אם יוקטן משמעותית (בכשליש) מספר הפלשתינאים בשטחים, וגם אם יתמתן שיעור הפריון שלהם לרמתו של הציבור היהודי, המומנטום הדמוגרפי לא ייפסק. תורם לכך הרכב גילים צעיר, הנובע משיעורי ילודה גבוהים בעבר והמבטיח שיעורי ילודה גבוהים גם בשנים הקרובות. תיקון במיליון במספר הפלשתינאים שווה העלאת אחוז היהודים ב-5% מתוך הסך הכל הצפוי. אם התיקו לא יהיה ב-2010, הוא יהיה ב-2020. אחרי היציאה מעזה המצב השתנה. אבל צפוי שהיחס הכמותי שהיה בין יהודים לפלשתינאים לפני ההתנתקות יחזור כ-20 שנה מאוחר יותר. לא הפרש באחוז או בחמישה אחוזים, ולא קידום או איחור של מועד התיקו בשנה או בחמש שנים הם הדבר העיקרי. הדאגה העיקרית נוגעת לאופיה של החברה הישראלית אשר - תוך שמירה על ביטחון תושביה - חייבת לגבש את זהותה ההיסטורית והאזרחית. פרופ' דלה-פרגולה הוא מרצה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר בכיר במכון לתכנון מדיניות עם יהודי
כל אלה שחושבים שניתן להחזיק בשטחים של ארץ-ישראל, ללא סכנה קיומית לרוב יהודי, מוזמנים לקרוא את הכתבה הבאה: "הבעיה הדמוגרפית" לא מתה מאת סרג'ו דלה-פרגולה למרות ההכחשות, האיום בשחיקת הרוב היהודי בין הים לירדן אמיתי שאלת המאזן הדמוגרפי בין יהודים ופלשתינאים בתוך מדינת ישראל ובכל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן עולה שוב ושוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות. החלטות חשובות כמו ההתנתקות מעזה נומקו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, ככורח המציאות לנוכח שחיקת הרוב היהודי עקב שיעורי גידול גבוהים של האוכלוסייה הפלשתינית, הגדולים פי שניים או שלושה מאלה של היהודים. הריבוי הטבעי בשטחים ממשיך להיות מהגבוהים בעולם, גם בשל רמות פריון גבוהות וגם הודות לירידה בשיעור התמותה, הנובעת לא מעט מהקשר לישראל. מנגד, הפריון היהודי נמוך מזה של הפלשתינאים, והעלייה (בניכוי הירידה) כבר אינה מהווה מנוע לצמיחת אוכלוסיית ישראל, הגם שרוב העולים לפי חוק השבות בשנים האחרונות אינם יהודים. אך לאחרונה מושמע קול מטריד, המפקפק בנכונותם של הנתונים הללו וטוען כי הרוב היהודי בארץ אינו בסכנה. הטיעון העיקרי הוא כי היתה הגזמה באומדן מספר הפלשתינאים בגדה ובעזה. בין הסיבות לכך: מניפולציות בנתונים שעשתה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלשתינית, כולל הכללת מאות אלפים היושבים בפועל בחו"ל באוכלוסייה הנוכחת, ומחדלים חמורים של אקדמאים ישראלים, עד כדי ספירה של ערביי מזרח ירושלים הן באוכלוסייה של מדינת ישראל והן בזו של הרשות הפלשתינית. הטיעון הזה נשען על כמה הנחות נוספות, כמו ירידה דרמטית בשיעורי הפריון של הפלשתינאים, שאין לה יסוד במציאות, וצפי למאזן הגירה חיובי גדול של יהודים, שבתנאים הנוכחיים אינו נראה לעין. כל הטיעונים הללו כבר נהדפו בעבר על בסיס ניתוח מקצועי מפורט, ולא נחזור כאן על ההסברים. מעניין, בכל זאת, לבדוק מה היה המצב הדמוגרפי לו הטיעון של ניפוח משמעותי במספר הפלשתינאים היה מתברר כנכון. בראשית 2005 חיו בין הים לירדן 5,238,000 יהודים, 291,000 עולים לא-יהודים, 1,338,000 ערבים ישראלים (כולל מזרח ירושלים) ו-185,000 עובדים זרים. על רקע זה אפשר לבחון שתי חלופות למספר הפלשתינאים בשטחים ללא מזרח ירושלים: 3.4 מיליון (לפי טענתי - נתון נמוך לעומת הלמ"ס הפלשתיני); או 2.4 מיליון (לפי טענת הרוויזיוניסטים). כמה תשפיע הורדת מיליון פלשתינאים מתוך כ-10 מיליון תושבי הארץ על המאזן הדמוגרפי? את אחוז היהודים מתוך כלל התושבים בין הים לנהר אפשר לחשב בצורות שונות: עם או בלי הכללת העובדים הזרים (הלא-יהודים) בסך כל האוכלוסייה, ועם או בלי העולים הלא-יהודים במניין האוכלוסייה היהודית. להלן נציג חלופה אמצעית, הכוללת את העולים הלא-יהודים במונה החישוב ואת העובדים הזרים במכנה. כמובן, אחוז היהודים עולה ככל שמספר הפלשתינאים נמוך יותר. אולם המגמה לצמצום הרוב היהודי עד אובדן עד שנת 2020 משותפת לכל התרחישים. גם אם יוקטן משמעותית (בכשליש) מספר הפלשתינאים בשטחים, וגם אם יתמתן שיעור הפריון שלהם לרמתו של הציבור היהודי, המומנטום הדמוגרפי לא ייפסק. תורם לכך הרכב גילים צעיר, הנובע משיעורי ילודה גבוהים בעבר והמבטיח שיעורי ילודה גבוהים גם בשנים הקרובות. תיקון במיליון במספר הפלשתינאים שווה העלאת אחוז היהודים ב-5% מתוך הסך הכל הצפוי. אם התיקו לא יהיה ב-2010, הוא יהיה ב-2020. אחרי היציאה מעזה המצב השתנה. אבל צפוי שהיחס הכמותי שהיה בין יהודים לפלשתינאים לפני ההתנתקות יחזור כ-20 שנה מאוחר יותר. לא הפרש באחוז או בחמישה אחוזים, ולא קידום או איחור של מועד התיקו בשנה או בחמש שנים הם הדבר העיקרי. הדאגה העיקרית נוגעת לאופיה של החברה הישראלית אשר - תוך שמירה על ביטחון תושביה - חייבת לגבש את זהותה ההיסטורית והאזרחית. פרופ' דלה-פרגולה הוא מרצה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים וחוקר בכיר במכון לתכנון מדיניות עם יהודי