הבעיה שלי עם סרבנות (קצת ארוך-סורי)

[227]

הבעיה שלי עם סרבנות (קצת ארוך-סורי)

טוב.... אני לא בטוח למה זה חשוב או עם זה קשור בכלל למה שאני רוצה להגיד, אבל אני כותב את השורות האלו כשבטלויזיה מאחורי לא מפסיקים לשדר את תמונות של חיילים ושוטרים מתנגחים עם מתנחלים צעירים בעמונה, וזאת האוירה שאופפת אותי עכשיו. אני חושב על כמה המציאות שלנו פה מורכבת ומסובכת ועד כמה באמת בוער בי לקחת בה חלק כזה או אחר. וזו לא שאלה פשוטה בכלל. אני שמאלני, בא מבית שמאלני (מרצ) וחשוב לי לי שזה יובהר. השתחררתי לפני יותר משנה משירות קרבי באחד מגדודי הצנחנים שם הייתי סמל מחלקה. רוב חברי לבית הספר לא התגייסו, מתוך אלו שכן רק אחד מלבדי הלך לקרבי השאר הצליחו להגיע בדרך זו או אחרת לתפקידים עורפיים. אני לא חושב שאני צריך להסביר מה עבר עלי במהלך השירות שלי, מה שתחשבו סביר להניח שלא יהיה רחוק מהמציאות. הייתי קרבי. וכשאנשים שואלים אותי איך היה לי שם, בשטחים, אני בדרך כלל עונה שזו 'כאפה של מציאות לפנים'. ואני באמת חושב ככה. אל חברי שלא התגייסו אין לי רגשות סלידה או טענות, הם עשו את הבחירה שלהם, ואני את שלי. כשכן היינו מדברים על הנושא הם היו מדקלמים את כל אותם ססמאות מוכרות של 'אין לי שום עסק עם המדינה' 'גם ככה בטח אני אחייה בחול' ו 'במקרה נולדתי פה הייתי יכול להוולד בכל מקום אחר' - אין לי מה להגיד נגד זה אני אוהב אותם וחולק עליהם ועל השקפות עולמם. אבל לא ככה הוא המקרה של הסרבנות האמיתית, אותה סרבנות שאני מתקשה להבין ולקבל את מטרותיה. אתם האנשים אשר מסרבים לשרת בצבא כובש אתם שונים בגישתכם מאותם חברים שלי. האתם לא מתעלמים מהמציאות הפוליטית-חברתית אלא יוצאים נגדה יש בכם את הרצון והצורך לשנות את המצב הקיים ולהיות חלק מאותו תהליך שבסופו (בתקווה) תחדור קצת יותר שפיות לצד הזה של העולם. אבל בדיוק בנקודה זו אני חולק על הדרך שבה בחרתם. הדרך הקיצונית יותר, הדרך הפרובוקטיבית של לצאת להפגנות ולשבת בכלא. כששואלים אותי היום למה הלכתי לקרבי אני אומר: 'כדי להרוויח את הזכות שלי לדבר ושייקשיבו לי' וזו בדיוק הנקודה. אתם האנשים שבוחרים לא להתגייס ובמקום זה יוצאים ומפגינים נגד הכיבוש, אתם לא שונים ממני מבחינה פוליטת ואידיאולוגית - אלא רק בגישה. אנחנו חייבים להבין שיש אוכלוסייה שלמה בארץ שרואה בעם הפלסטינאי רוצחים וחיות וזאת בדיוק האוכלוסיה אשר אליה צריך לפנות ולגרום לה להבין את האנושיות והמורכבות שבמצב. אך אתם הסרבנים לא יוכלים לפנות עליה מכיוון שמבחינתם אתם ' משתמטים' ו 'שמאלנים יפי נפש' ולעיתים אפילו ' בוגדים' אז מה עשינו בזה? הלכנו אחרי אידיאלים נאורים אבל לא התאמנו אותם למציאות. במקום לגרום לאנשים להקשיב לדברים החשובים והנכונים באמת שיש לכם לומר יצרתם סלידה. וזה לדעתי להסתכל מטר קדימה ולא לראות מול העיניים תהליך. זה ללכת באופן לא שקול אחרי הצורך להיות צודק מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות של המעשים. ובאשר לצורך של קבוצות סרבנים מסויימות ללכת ולהתעמת עם חיילים או לעמוד במחסומים ולהפגין נגד הגדר..... אני חולק גם על דרך זו. אין דבר שיותר מרגיז אותי, גם בתור שמאלני וגם בתור סמ"ר במילואים, מלראות קבוצות שמאל כאלה ואחרות באות מול חיילים. קודם כל זה מרגיז מהזדהות - חייל ישן 3 שעות בלילה יוצא הביתה פעם ב3 שבועות ובין לבין מוציא מעצרים, עומד במחסומים ומשכיב מארבים, והכל בגלל שהמדינה, או עם ישראל עם תרצו, שלח אותו לשם ועוד בצורה דמוקרטית. ואז באים אנשים ומפנים אליו את הטענות?! אני חושב שזאת פשוט הכתובת הלא נכונה... ואני גם לא מסכים עם הטענה שפיקוח על החיילים בשטח יפחית או ישנה את רמת הפגיעה בזכויות האדם בשטחים. וכל אותם אירגוני 'מחסום וואטש' ודומיהם לא מפעילים את הלחץ במקום הנכון. אני יכול להגיד וודאית שאין חייל קרבי שלא התעלל או היה עד להתעללות (ברמה זו או אחרת) במהלך שירותו ואני ממליץ לעיין באתר של 'שוברים שתיקה' למי שחושב אחרת. הבעיה לא תיפטר עם פעם ביום יימנעו ממג"בניק להוריד אגרוף לפלסטינאי, עצוב להגיד, אבל אותו פלסטינאי יחטוף אגרוף מסיור אחר או במחסום הבא. הבעיה היא עצם המצאותם של המחסומים. ולכן השהות של אותם אירגוני זכויות אדם שם, היא לא רלוונטית כלל בראייה רחבה, והדבר היחידי שהיא עושה זה מקשה על החיילים לבצע הרבה פעילויות מבצעיות (ואני מדבר מניסיון) שעלולות להוביל לפגיעה בחיי אדם וגורמת לאותם נשים להרגיש טוב עם ההומניות שבהן. אני חושב שאני כבר מתחיל להתעייף ולכן אתקדם לכיוון הסוף. הנושא הזה של סירוב כדרך להשפיע על תהליך או להיות חלק ממנו, מעסיק אותי מאוד בזמן האחרון, ואני אשמח מאוד עם מישהו שהצליח לקרוא עד לפה מבלי להתייאש, יוכל לענות לי וליצור סוג של דיאלוג מעניין בנושא, אני מאוד אשמח לנסות ולהבין את קו המחשבה מהצד של הסרבנות יותר לעומק. בתודה מראש אני

 

[lithium1914]

זאת בדיוק הבעיה בחברה.

והיא, כמו שאמרת, שאתה לא יכול "לקנות לעצמך זכות דיבור", בלי לשרת ברמה כזו או אחרת בצבא. נקודה אחרת שהעלית היא היעילות של "מחסום ווטש ודומיהם". ובכן, גם אם מחסום ווטש אפילו לא היו מונעים את האגרוף של המג"בניק, עצם פעולת התיעוד היא חשובה. ואם לתת דוגמא דומה, מה הפואנטה בכלל של צלמי מלחמה או צלמי זוועות אחרות? הרי הם יכולים לנסות ולמנוע את הטבח בחבל-ארץ מעורב X או לתת לילד קצת אוכל באזור שחון Y. אבל הם לא עושים את זה, גם מפני שלעתים הם לא יכולים, אבל בעיקר בגלל שהתיעוד וההעלאה למודעות חשובה הרבה יותר. התיעוד והפצתו הם שמולידים את האידאליסטים שינסו לכפר ולמנוע את הזוועות להבא, בין השאר. לגבי הסרבנים, אני לא חושב שהסרבנות אצלם זו פעולה פוליטית (אם כי ייתכן שאצל חלק כן) אלא פתרון של סתירה מצפונית\עקרונית. לכן אין ממש טעם לבקר אותם על כך שהם לא מצליחים לצבור תומכים במחנות הנגדיים.

 

[אולי בכל זאת סאליי]

עבר קצת זמן אז אני מקווה שתקרא את ז

ה. אני בת 15 ואני עדיין לא יודעת אם אני אסרב או לא אסרב, אבל יש בי את הרצון והמוטיביציה להיות שונה מהחברים שהזכרת ולנסות לשנות את המציאות אליה נולדתי. אני אחלק את התגובה שלי למספר חלקים, 1. להרוויח את הזכות לדבר. רבים מהאנשים שמתנגדים לכיבוש שירתו בצה"ל, כמו שאמרת אפשר לרארות בשוברים שתיקה, לדעתי אנחנו המתנגדים לכיבוש כבר הרווחנו את הזכות לדבר אתה לא צריך להתעלל בבן אדם במחסום בשביל שתהיה לך את הזכות לבקר את זה. ובשביל זה בדיוק קימים גופים כמו מחסום וואטצ' גם בשביל לצור לחץ מסןיים על החיילים וגם בשביל לדווח ולהראות לאנשים מה באמת הולך שם שאנשים יקבלו את הכאפת מציאות הזאת לא בגיל שמונה עשרה אלא הרבה הרבה קודם, אתה בטח ראית שהכאפת מציאות הזו שקיבלת היא היום יום של אחרים. 2. קבוצות של סרבנים שהולכות להתעמת עם חילים, אני לא ממש מבינה למי התכוונת בהנחה שהתכוונת למפגינים נגד הגדר וכאלה אני יכולה להגיד שהמטרה היא לא להתעמת מול החיילים אלא להגן על התושבים וגם כמבובן לעמת את החילים עם המציאות, אבל שוב אני לא בטוחה שלזה התכוונת אז אם תוכל לפרט זה יהיה נחמד.. 3. אני לא יכולה לדבר בשם עוד אנשים אבל אני לא רואה את החיילים כפושעים, אלא כקורבנות הכיבוש בדיוק כמו כל אחד אחר. החילים הם רק עוד בורג קטן במערכת הם ילדים בני 18 שהמציאות הופכת אותם לפעמים לרוצחים לפעמים לנרצחים אבל בעיקר המציאות הופכת אתם לאחראים- חייל מחויב לבצע החלטה שיכולה להיות גורלית לדוגמא להעביר אישה במחסום כדי ללדת או לא להעביר וכדומה.