רוני של יובל ומאיה
New member
הבעל ../images/Emo46.gif../images/Emo10.gif../images/Emo122.gif
בפני מי אני יכולה להתלונן עליו אם לא בפניכן? הוא מעצבן אותי בהריון הזה. שום דבר לא מעניין אותו. כל מה שאני אומרת הוא עושה לי "כן" עם הראש ופוטר אותי ב"מה שאת מחליטה זה בסדר מבחינתי". נתתי לו לקרוא את הספר של אילנה והוא קרא שניים שלושה פרקים ראשונים, אמר לי "אני לא צריך להמשיך, השתכנעתי", וגמרנו. אז אני בתמימותי חשבתי שהוא אכן השתכנע, אבל מיום ליום אני נוכחת שזה לא מהשתכנעות, זה כנראה מעצלות. או מחוסר חשק להתעמק בדברים. כל יומיים למשל, יש כתבה חדשה על לידת בית שהסתבכה איכשהוא בעיתונות (בעיקר בעיתונות הישראלית). אז או שהוא משאיר לי את זה פתוח על המסך ומחכה שאני אבוא לצעוק עליו, ואז אני באה ומנסה להסביר לו כל מיני דברים והוא שוב עושה לי "כן, כן" והולך לדרכו, או שהוא מצלצל אליי כמו עכשיו מהעבודה להגיד לי שאפתח בדחיפות את דף הבית של מעריב ואקרא את הכתבה הזו. והוא לא מרחיב - מצלצל, אומר לי "תקראי", ומנתק. קיבינימט איתו, כל מה שדיברתי איתו וחשבתי שהוא מקשיב, כל המאמרים והמחקרים שציטטתי, כל הסטטיסטיקות שדקלמתי בערבי החורף על הספה - הכל נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה. וזה לא שהוא מתעמק חלילה יותר מידי בכתבות האלה, הוא פשוט ניזון מהתשקורת ומאמין לכל מה שאזה נאד כותב בתגובות למטה. למה להקשיב לאשתו, או למדע ולסטטיסטיקה הקיימת, אם אפשר לקרוא צהובונים? מיותר לי לציין, שלפגישה אחת עם המיילדת הוא לא בא איתי. אחת! אם יש לך חששות, תעלה אותם בפניי בגלוי, אל תשלח אותי לקרוא כתבות צהובות ותעשה לי אח"כ עם הראש. תבוא למיילדת, תגיד ממה אתה חושש, דבר איתי לעזאזל! את כל הרוח הוא הוציא לי עכשיו. וזה לא שהוא מתגד ללידת בית, הוא פשוט הרבה פחות תומך ממה שציפיתי וחשבתי. אז התקשרתי אליו מיד בחזרה ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו 10 דקות ושלא יענה לטלפונים. אמר לי "דברי". שטפתי אותו קצת, אמרתי לו את כל מה שכתבתי פה פחות או יותר, וביקשתי שהערב אם לא אכפת לו, במקום לשבת מול הטמבלויזיה שעתיים ולאכול פירות, אנחנו נדבר. רציני. לא מספיק לי יותר החפיף הזה של "תעשי מה שאת רוצה". כי אם הוא לא מוכן ומסוגל לתמוך בי באמת, אני אדאג שיהיה איתי מישהו שבאמת יכול לתמוך. חברה טובה, או שאני אטיס את אחותי לפה במיידי שתהיה איתי. אוף אוף ושוב - אוף.
בפני מי אני יכולה להתלונן עליו אם לא בפניכן? הוא מעצבן אותי בהריון הזה. שום דבר לא מעניין אותו. כל מה שאני אומרת הוא עושה לי "כן" עם הראש ופוטר אותי ב"מה שאת מחליטה זה בסדר מבחינתי". נתתי לו לקרוא את הספר של אילנה והוא קרא שניים שלושה פרקים ראשונים, אמר לי "אני לא צריך להמשיך, השתכנעתי", וגמרנו. אז אני בתמימותי חשבתי שהוא אכן השתכנע, אבל מיום ליום אני נוכחת שזה לא מהשתכנעות, זה כנראה מעצלות. או מחוסר חשק להתעמק בדברים. כל יומיים למשל, יש כתבה חדשה על לידת בית שהסתבכה איכשהוא בעיתונות (בעיקר בעיתונות הישראלית). אז או שהוא משאיר לי את זה פתוח על המסך ומחכה שאני אבוא לצעוק עליו, ואז אני באה ומנסה להסביר לו כל מיני דברים והוא שוב עושה לי "כן, כן" והולך לדרכו, או שהוא מצלצל אליי כמו עכשיו מהעבודה להגיד לי שאפתח בדחיפות את דף הבית של מעריב ואקרא את הכתבה הזו. והוא לא מרחיב - מצלצל, אומר לי "תקראי", ומנתק. קיבינימט איתו, כל מה שדיברתי איתו וחשבתי שהוא מקשיב, כל המאמרים והמחקרים שציטטתי, כל הסטטיסטיקות שדקלמתי בערבי החורף על הספה - הכל נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה. וזה לא שהוא מתעמק חלילה יותר מידי בכתבות האלה, הוא פשוט ניזון מהתשקורת ומאמין לכל מה שאזה נאד כותב בתגובות למטה. למה להקשיב לאשתו, או למדע ולסטטיסטיקה הקיימת, אם אפשר לקרוא צהובונים? מיותר לי לציין, שלפגישה אחת עם המיילדת הוא לא בא איתי. אחת! אם יש לך חששות, תעלה אותם בפניי בגלוי, אל תשלח אותי לקרוא כתבות צהובות ותעשה לי אח"כ עם הראש. תבוא למיילדת, תגיד ממה אתה חושש, דבר איתי לעזאזל! את כל הרוח הוא הוציא לי עכשיו. וזה לא שהוא מתגד ללידת בית, הוא פשוט הרבה פחות תומך ממה שציפיתי וחשבתי. אז התקשרתי אליו מיד בחזרה ואמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו 10 דקות ושלא יענה לטלפונים. אמר לי "דברי". שטפתי אותו קצת, אמרתי לו את כל מה שכתבתי פה פחות או יותר, וביקשתי שהערב אם לא אכפת לו, במקום לשבת מול הטמבלויזיה שעתיים ולאכול פירות, אנחנו נדבר. רציני. לא מספיק לי יותר החפיף הזה של "תעשי מה שאת רוצה". כי אם הוא לא מוכן ומסוגל לתמוך בי באמת, אני אדאג שיהיה איתי מישהו שבאמת יכול לתמוך. חברה טובה, או שאני אטיס את אחותי לפה במיידי שתהיה איתי. אוף אוף ושוב - אוף.
