יצחק הספרן
New member
"הגאונות הביטחונית" של מומחה לביטחון
אורי נוי
המומחיות ההיסטורית של גנרל דגן
שלום,
מאיר דגן אמר בשבוע שעבר שניתן לסגת מבקעת הירדן וגם בחזרה לקווי 1967 ולהגן על ישראל משם. הוא גם הסביר מדוע: "לעמק הירדן היתה חשיבות עד 1991. בשלב ההוא היה איום מירדן מסוריה ומעירק, אבל עכשיו יש לזה פחות חשיבות, האיומים האלו נעלמו לחלוטין."
לכאורה, זו עצת מומחה מהמעלה הראשונה, הרי דגן היה ראש המוסד, כהונתו הארוכה במוסד נחשבת למוצלחת מאוד, ולפני כן היתה לו קריירה צבאית מפוארת. אבל מבחינה הגיונית, מבחינת השכל הישר והניסיון ההיסטורי, דבריו מעידים על ראיה קצרת טווח במידה מסוכנת וחסרת אחריות.
דגן עצמו אומר שעד לפני 22 שנה בלבד (1991) כן היתה סכנה ממשית במסירת האזורים האלו לידי הערבים. והרי מדובר בנסיגה לתמיד, לא במשהו זמני. האם דגן, או מישהו אחר, יכול להבטיח שבעוד 22 שנה, או פחות, או קצת יותר, לא נהיה שוב במצב שבו בלי השטח הזה ישראל תעמוד שוב בפני איום קיומי, במה שכונה פעם בצדק "גבולות אוושוויץ"?
ברור שלא דגן, ולא אף אחד, ויהא ניסיונו הצבאי מפואר ככל שיהיה, יכול לערוב לנו שבעוד עשר, עשרים או שלושים שנה, ישראל לא תעמוד שוב בפני איום צבאי קיומי, אשר בו הימצאות כוחות האויב בנקודת התחלה הנמצאת במרחק אפסי מריכוזי האוכלוסייה שלנו במישור החוף, תגדיל את הסכנה, וגם את הפיתוי לתקוף אותנו, פי כמה וכמה.
זוהי דוגמא בולטת, ורק אחת מרבות, לקוצר הראות החמור בחשיבה הביטחונית-מדינית אצלנו. נאמר שמי שלא לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה (ובד"כ זה גם די כואב). ההיסטוריה כאן ברורה לגמרי, בין אם נבחן אותה לאורך 40 שנה, 400 שנה, או 4000 שנה לאחור, והמסקנה ברורה:
ארץ ישראל הותקפה פעמים רבות מאוד. המיקום שלה כצומת מרכזי במרכז המזה"ת, ובין שלוש יבשות, וכן המבנה הגיאו-אסטרטגי שלה, כלומר הכיוונים שמהם באו ושאליהם כוונו התקפות, וכן השטחים החשובים מבחינה צבאית כדי להגן מפני התקפות, וכד', לא השתנו במשך אלפי שנים, הרבה לפני שמישהו כאן שמע על הערבים, או אפילו על היהודים. לארץ יש מבנה טבעי, וגבולות טבעיים, שמשמעותם הצבאית לא השתנתה ולא תשתנה. מבחינה גאוגרפית, אין הבדל מהותי בין פלישה של פרשים, טנקים, או אפילו מטוסים, וחיילים חמושים במיטב הנשק המודרני נתקלים כיום באותן בעיות בשטח כמו שנתקלו חיילים שלחמו כאן לפני 3000 שנה ויותר. לא מאמינים לי? צאו לשמש הקיצית בצהריים ונסו לרוץ קצת, ואז טפסו במעלה גבעה קטנה, או במדרגות...
להבדיל מדגן, שלא יכול לערוב לכם שהאיום הצבאי שהיה גם לדבריו לפני 22 שנה לא יחזור, כל מי שיבחן את ההיסטוריה של הארץ הזאת, בכל טווח זמן כאמור, כן יוכל לערוב לכם שיחזור היום שבו אוייב חזק שוב יאיים לתקוף אותנו, וזה יקרה פעם אחר פעם. ובכל פעם, מה שיקבע אם נותקף או נרתיע, ומה תהיה התוצאה אם אכן נותקף, זה רק הכוח הצבאי שלנו ומידת יכולתו להגן, וזו כאמור, גם לדברי מומחה צבאי מהמעלה הראשונה כמו האלוף מאיר דגן עצמו, תלויה גם בשטח שבו נשלוט אז.
כל מי שמציע לנו למסור לתמיד חלק כזה או אחר מארצנו לידי שכנינו, ולא משנה למה ותמורת מה, צריך לבחון את המשמעות של הצעתו לא רק בטווח הזמן הקרוב ולפי המצב המדיני העכשווי (שראינו כמה מהר הוא עשוי להשתנות), אלא בטווח הזמן הרלבנטי להצעתו, כלומר לתמיד.
ואם הוא כה קצר ראות שהוא אינו מסוגל לכך ואפילו לא מנסה, חובה עלינו לבחון זאת בעצמנו.
אורי נוי
המומחיות ההיסטורית של גנרל דגן
שלום,
מאיר דגן אמר בשבוע שעבר שניתן לסגת מבקעת הירדן וגם בחזרה לקווי 1967 ולהגן על ישראל משם. הוא גם הסביר מדוע: "לעמק הירדן היתה חשיבות עד 1991. בשלב ההוא היה איום מירדן מסוריה ומעירק, אבל עכשיו יש לזה פחות חשיבות, האיומים האלו נעלמו לחלוטין."
לכאורה, זו עצת מומחה מהמעלה הראשונה, הרי דגן היה ראש המוסד, כהונתו הארוכה במוסד נחשבת למוצלחת מאוד, ולפני כן היתה לו קריירה צבאית מפוארת. אבל מבחינה הגיונית, מבחינת השכל הישר והניסיון ההיסטורי, דבריו מעידים על ראיה קצרת טווח במידה מסוכנת וחסרת אחריות.
דגן עצמו אומר שעד לפני 22 שנה בלבד (1991) כן היתה סכנה ממשית במסירת האזורים האלו לידי הערבים. והרי מדובר בנסיגה לתמיד, לא במשהו זמני. האם דגן, או מישהו אחר, יכול להבטיח שבעוד 22 שנה, או פחות, או קצת יותר, לא נהיה שוב במצב שבו בלי השטח הזה ישראל תעמוד שוב בפני איום קיומי, במה שכונה פעם בצדק "גבולות אוושוויץ"?
ברור שלא דגן, ולא אף אחד, ויהא ניסיונו הצבאי מפואר ככל שיהיה, יכול לערוב לנו שבעוד עשר, עשרים או שלושים שנה, ישראל לא תעמוד שוב בפני איום צבאי קיומי, אשר בו הימצאות כוחות האויב בנקודת התחלה הנמצאת במרחק אפסי מריכוזי האוכלוסייה שלנו במישור החוף, תגדיל את הסכנה, וגם את הפיתוי לתקוף אותנו, פי כמה וכמה.
זוהי דוגמא בולטת, ורק אחת מרבות, לקוצר הראות החמור בחשיבה הביטחונית-מדינית אצלנו. נאמר שמי שלא לומד מההיסטוריה, נדון לחזור עליה (ובד"כ זה גם די כואב). ההיסטוריה כאן ברורה לגמרי, בין אם נבחן אותה לאורך 40 שנה, 400 שנה, או 4000 שנה לאחור, והמסקנה ברורה:
ארץ ישראל הותקפה פעמים רבות מאוד. המיקום שלה כצומת מרכזי במרכז המזה"ת, ובין שלוש יבשות, וכן המבנה הגיאו-אסטרטגי שלה, כלומר הכיוונים שמהם באו ושאליהם כוונו התקפות, וכן השטחים החשובים מבחינה צבאית כדי להגן מפני התקפות, וכד', לא השתנו במשך אלפי שנים, הרבה לפני שמישהו כאן שמע על הערבים, או אפילו על היהודים. לארץ יש מבנה טבעי, וגבולות טבעיים, שמשמעותם הצבאית לא השתנתה ולא תשתנה. מבחינה גאוגרפית, אין הבדל מהותי בין פלישה של פרשים, טנקים, או אפילו מטוסים, וחיילים חמושים במיטב הנשק המודרני נתקלים כיום באותן בעיות בשטח כמו שנתקלו חיילים שלחמו כאן לפני 3000 שנה ויותר. לא מאמינים לי? צאו לשמש הקיצית בצהריים ונסו לרוץ קצת, ואז טפסו במעלה גבעה קטנה, או במדרגות...
להבדיל מדגן, שלא יכול לערוב לכם שהאיום הצבאי שהיה גם לדבריו לפני 22 שנה לא יחזור, כל מי שיבחן את ההיסטוריה של הארץ הזאת, בכל טווח זמן כאמור, כן יוכל לערוב לכם שיחזור היום שבו אוייב חזק שוב יאיים לתקוף אותנו, וזה יקרה פעם אחר פעם. ובכל פעם, מה שיקבע אם נותקף או נרתיע, ומה תהיה התוצאה אם אכן נותקף, זה רק הכוח הצבאי שלנו ומידת יכולתו להגן, וזו כאמור, גם לדברי מומחה צבאי מהמעלה הראשונה כמו האלוף מאיר דגן עצמו, תלויה גם בשטח שבו נשלוט אז.
כל מי שמציע לנו למסור לתמיד חלק כזה או אחר מארצנו לידי שכנינו, ולא משנה למה ותמורת מה, צריך לבחון את המשמעות של הצעתו לא רק בטווח הזמן הקרוב ולפי המצב המדיני העכשווי (שראינו כמה מהר הוא עשוי להשתנות), אלא בטווח הזמן הרלבנטי להצעתו, כלומר לתמיד.
ואם הוא כה קצר ראות שהוא אינו מסוגל לכך ואפילו לא מנסה, חובה עלינו לבחון זאת בעצמנו.