הגדת סור - הדבר הבא

[ההיסטוריון]

הגדת סור - הדבר הבא

זהו סיפור ההתהוות של אמור.

 

[ההיסטוריון]

חלק א´

"...והוא הלך לו מעל הנהר. דמותו התקרבה אל שער העיר המזרחי, צעדיו נחושים. עין המביטה ממשקפת הביטה בו לפרטיו. מחליקה על שיערו השחור הארוך, אל עיניו הכחולות. שירינו ומגנו הכסופים ועליהם סמל לא מוכר, מגן שעליו נשר וספר. גלימתו הכחולה מחביאה תחתיה חרב קצרה. ´מי הולך שם?´ זעק הקשת ממרומי החומות, כשהדמות הגיעה לטווח שמיעה. ´סור בן סאון – אל ההגנה. נשלחתי לשחרר את מאמיניו מעמך הפושע´. קולו עמוק, ומהדהד באזני כל אשר נמצאים בטווח אופק. הקשת מתח את קשתו, משהו במוחו זעק לו לירות. פחד לא מובן החל מחלחל לליבו. ´אין אל הגנה. אין אל ושמו סאון. זהו תכסיס, וזה שלפני – רמאי!´ ניסה להרגיע עצמו. ´פתחו את שערכם, בני אדם, כי תפילת אלים נענתה!´ הקשת נשען אחור. הוא ניגב את מצחו במטפחת מטונפת. מבטו נעו אל שני הלוחמים שבתחתית השער, מצידו הפנימי, ולאחר נעו אל הקשת במגדל מולו. כצפוי, הלוחמים לא היו שם, והקשת נרדם בכיסאו, ראשו שעון על רום החומה. הקשת הער ידע ששער העץ לא יעצור שליח זה, והצר על שנשאר בבית, כשכל חבריו לנשק יצאו להגן על מלכם כנגד המרדים השונים שתקפו את האימפריה. ´האמוריאנים לעולם לא ימרדו´ ציטט עצמו בלעג. ´הם חלושים מדי, רוחם שבורה´. ´רנס!´ קרא אל המגדל מולו. הקשת ממול ניעור לפתע, מחפש את המטרד שהעירו. רנס הביט אל ידידו, ניס, ועכב אחר עיניו, עד אשר ראה את הדמות. מלמולי הבלים החלו עולים ממורד השער. קול עבה ועמוק החל מהדהד באופק בהברות לא ברורות. רק חלק משפט אחד הובן באוזניו של הקשת: ´עזור נא סאון´. שריונו של סור החל בוהק, כאילו מחזיר אור ממקור לא ברור. בתנועה מהירה שלח ידו הימנית אל ידית המגן. בעודו אוחז בו בשני ידיו, פיסק רגליו ליציבות. בעודו שולח את המגן אל עבר השער, החל האור מתגבר במגן עד שנאלצו שני בני האדם להסיט מבטם בכדי להגן על עיניהם. רעד אדיר עבר בחומה כשהמגן חבט בשער. הקשתים השיבו מבטם אל הדמות, וזו, כך נראה, עמדה מבולבלת אל מול השער העומד. ´לירות בו! מהר!´ זעק רנס אל ניס וטען את קשתו. סור צעד כמה צעדים לאחור, כאילו לתת לקשתים זווית נוחה יותר לפגוע בו. הוא כרע על בירכו הימנית וידו גיששה אחר חלוק נחל. שפתיו נעו במהירות וגרונו ליחשש. מגנו נשען עליו ופניו אל הקשתים. חץ ראשון נורה ופגע באדמה מולו. החץ השני ננעץ במגנו. הקשת הביט בדמות מופתע. החץ חדר דרך מגנו של מי שטוען שהוא בן של אל. גיחוך של הקלה עלה על פניו של רנס והוא קם מלוא הודו, מכוון את קשתו אל האיש. רנס חיכה לסור שיציץ מבעד למגן ואז ישלח בו את חצו אך זה נותר בהינו זמן מה. אור החל עושה דרכו לאורך שיפולי המגן, מצייר באודם זוהר את הספר ואת הנשר. הספר נפתח, דפיו נתמלאו מלים והנשר חג מעליו, כמגונן על גוזל. הצורות זהרו וחגגו את תוארם ועיניו של רנס הוצפו כדי דמע. הנשר הלך וגדל, כנפיו האדירות חובקות את הספר. האורות היו כעת בגובה החומה עצמה ועיני הנשר פקדו את עיני רנס בקו ישר. הנשר פתח את מקורו ובפיו ראה רנס את חצו המשולח – קטן וארצי. הנשר פרס כנפיו ואלו נראו בהתמשכן כחומה אינסופית. רנס הפיל את קשתו וזעק אך קולו לא נשמע כקול אדם אלא כקול הנשר. הצווחה פילחה לב ואוזן ורק הלכה והתגברה. החומה החלה רועדת. מפי הנשר נורה החץ, ופגע במיצחו של רנס. השרשראות אשר אחזו בשער הכבד נתלשו ממקומם, והוא נפל מצירו. חלקו העליון נטה כלפי פנים העיר, וחבטה אדירה נשמעה כשזה פגע בקרקע. ´ברח!´ קרא קול בליבו, תגובה מותנית עתיקה השקועה עמוק בגופו. הקשת הסתובב במהירות ורץ. סור נעמד על רגליו, אוזניו סורקות את השקט שלאחר הסערה. לבסוף, החל צועד לתוך העיר. לתוך אמור…"

 

[ההיסטוריון]

חלק ב´

"…והעיר נמלאה ביום ההוא המולת לוחמים ושאון מתכות. הכול נתקבצו בכיכר הגדולה לראות את מנהיגם. סור שיגרם להכנות לקרב. הכול נענו והתקווה זרמה בעורקיהם, מחליפה דם עבדים בדם אמיצים. שבוע ימים רחשה העיר עד אשר שב רץ משליחותו וזעק ברחבי העיר – "מצור! הם מקיפים את העיר." השמועה פשטה בעיר – יתכנסו תושבי אמור וישבעו אל מגנם החדש. כך היה. הכיכר נראתה כגוף דרקון כסוף, מתמתח לקראת מעופו הנוראי. במרכזה עמד סור, צופה בצבאו החדש, גאה. מבטו נישא אל עבר עמודי האלפים, חותמתם בתחתית. מן החומות ירד צופה, והמולה החלה מתלחששת בין שורות הלוחמים. לבסוף ניגש קדימה אחד, צועק אל עבר מנהיגו. "מאות רבות! רבבות! לעולם לא נוכל להודפם! אנו נמות מרעב… לשם כך שחררתנו מעול סארקין?" בן האל הביט ביצור בזעם, נראה כי עמד להעניש את האלף על חוצפתו, הוא הרים ידיו אל על וזעק. "עם אבוד, עם עובד, הסכיתו! מהם החיים אם לא הדעת! התבונה והחכמה! והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה. לא-ידע אנוש ערכה, ולא תמצא בארץ החיים. תהום אמר - לא בי היא. וים אמר - אין עמדי. לא ייתן סגור תחתיה, ולא ישקול כסף מחירה. לא תסלה בכתם אופיר, בשוהם יקר וספיר. לא יערכנה זהב, וזכוכית ותמורתה כלי-פז. ראמות וגביש לא יזכר, ומשך חכמה מפנינים. לא יערכנה פטדת כוש, בכתם טהור לא תסלה. והחכמה מאין תבוא, ואי זה מקום בינה. ונעלמה מעיני כל-חי, ומעוף השמים נסתרה. אבדון ומוות אמרו באוזנינו שמענו שמעה. סנוס הבינה דרכה, והיא ידעה את מקומה. כי היא לקצוות הארץ תביט, תחת כל השמים תראה. ויאמר לאנוש, הן החופש הוא חכמה, וסור מרע בינה. עם כבול בסבך של צור, פלדה ינצור בלב עכור, יצא, יתקוף, יבעיר באש, וחופש יקדש. צאו, ועל החופש הילחמו!" הלוחמים הריעו בסיומו של הנאום, תקווה מחודשת הציפה אותם. סור החל ממלמל, סוגר עיניו, מצייר תנועות מוזרות בזרועותיו. שריונו זהר, ומידיו יצא סילון של אור, שזרם במהירות לעבר אחד מקירות החומה. האור נתקל בה והחל אופף, מחבק. בן האל קרס אל בירכיו בעוד חלק זה של החומה נעלם כלא היה. עיניו נפקחו לפתע ופיו זעק: "דרך הבקע! פירצו! הקיפו! הגנתנו תהיה התקפתנו! סאון עימנו!" בזאת התפרצו מגיני סאון דרך חומת לוחמי המצור. בזריזות וכוח שלא להם הקיפו את צבא סארקין, וזה נאבק בחרדה, החומה לגבו. האבירים שכחו שמיעוט הם, שחכו שנישקם של לוחמי סארקין עליון על שלהם עשרות מונים, שכחו שמעולם לא למדו להילחם. וניצחו. ניצחונם היה אדיר, ולעד ייזכר בספרי ההיסטוריה. עייפים, מותשים וחופשיים חזרו אל בתיהם. באותה שנה חוקק סור את חוקת סאון. נישא לאישה אלפית. החל בבניית הארמון. ייסד את אמור כממלכת הצדק, ההגנה, החוכמה והתבונה…"