הגוף החיצוני והרוח הפנימית.

הגוף החיצוני והרוח הפנימית.

סיפור נחמד מספרו של צ'ואנג צה:
טייאן קאי-קיה שוחח עם הדוכס וואי ואמר:
"שמעתי את המאסטר שלי אומר שאלו אשר מזינים את חייהם במיומנות, הם כמו הרועים המצליפים בכבשים המדדות מאחור." "למה הוא התכוון?" אמר הדוכס וקאי-קיה המשיך "במדינת לו היה פעם אדם בשם שאן-פאו שחי בסמוך לסלעים ושתה רק מים. הוא לא חלק עם האנשים את עבודתם המאומצת ולא את הרווח ממנה. בגיל שבעים עדיין היה לו מראה של ילד צעיר. לרוע מזלו הוא פגש נמר רעב שהרג אותו ואכלו. היה גם קאנג-אי שתלה מעין מסך מעל דלת קומתו וכל האנשים מהרו לבוא לתת לו כבוד. בשנתו הארבעים הוא נפל חולה בקדחת ומת. משני האנשים האלו, פאו טיפח את הפנימי שבו והנמר אכל את החיצוני שבו. בעוד אי טיפח את החיצוני והמחלה תקפה את הפנימי שבו. שניהם זנחו את ההצלפה בכבשים המדדות שלהם."

סיפור זה, בא לתת המחשה לחשיבות השמירה על הפנימי והחיצוני. בריאות חיצונית ובריאות פנימית.
יחד עם זאת הוא מראה את העניין שאם אתה מחזק צד אחד, יבוא משהו ויתקוף מהצד השני.
הכבשים המדדות הן החלשות, הסיפור בא ואומר - "הצלף בהן." אפשר להמיר זאת ל - טפח אותן, חזק אותן, דחוף אותן...אל תזניח אותן, אחרת כל העדר יפגע.
 

ינוקא1

New member
הדימוי של הכבשים

גם מעלה לי בראש את המחשבה לא ליצור פער בין הכבשים הראשונות לאחרונות.
כלומר לא לגרום למצב בו העדר יתפצל.

ובהקבלה - לא ליצור מצב של פיצול בין פנימי לחיצוני אצל האדם.

אם הפנימי מתקדם , לקדם את החיצוני.
אם החיצוני מתקדם , לקדם את הפנימי.
 
בדיוק, נכון

 
למעלה