שחר על הבוקר המקורי
New member
הגיבו בבקשה מאוד חשוב לי
בודאי חלק מכם קרא את גרסתו הראשונה של הסיפור הזה שהגשתי לא מזמן וקבלתי הרבה תגובות ועצות שגרמו לי לשוב ולהתחבט בתוכן הסיפור ומבנהו ומה ניתן לקצר ומה לשפר. ולהפתעתי נוכחתי לדעת שמתוך תשעת העמודים אפשר לותר ,ועוד ישאר אותו הספור שהתכוונתי להוציא מידי. בשירם שלי ,בדרך כלל אני לא מבקש עיצה כי יש לי בזה נסיון רב לעומת זאת הסיפור הזה הוא נסיוני הראשון על כן אנא תגיבו ואם יש צורך ומקום אפילו לקטול מבלי להתחשב. תודה שחר יום אחד קיבלתי טלפון הודעה קצרה שבה נאמר שעליי לסור בדחיפות האפשרית לתחנת משטרה הקרובה ולהתייצב במחלקה לזיהוי פלילי אצל חוקר בשם דהן.חוץ מהדברים האלה לא נאמר דבר לא ידעתי מה לחשוב ,חששות כבדים צפו במוחי ,התחלתי לחטט בזיכרוני לבדוק שוב ושוב את עצמי אם עשיתי איזה דבר רע, איזה פשע גרמתי במודע ולא מודע? אפס, לא העליתי דבר, מה יכול להיות? מה פשר ההודעה הזאת?מדוע לא אמרו את הסיבה? השאלות האלה לא נתנו לי מנוח אפילו לרגע קט ובמצב הזה נדחפתי עם כול המבוכה והסקרנות לתחנת המשטרה כשדופק ליבי הולם בחוזקה בגלים גלים מאיים להתפקע בתוך קרביי, מהחשש הלא נודע אשר צפוי לי בתחנת המשטרה. וכך עם רגליים רועדות דידיתי לעבר דלת לשכתו של החוקר שאמור הייתי לפגוש, וביד רוטטת הקשתי על הדלת. לא הייתי צריך הרבה זמן להמתין ומעברה השני נשמע קול המורה לי להיכנס. מאחרי שולחן משרדי גדול ישב שוטר גדול מימדים אשר די במבט חטוף אחד במראהו יעביר בך אימה. וכאילו שהוא מציץ בנשמתי וחש את המצוקה העזה שאני נתון בה הפתיע אותי בקולו הרך והאבהי ובניגוד למראהו חמור הסבר, הורה לי לשבת מולו על הכיסא ליד השולח . ועוד לפני שהספקתי להתיישב פרצה מפי השאלה שרדפה אותי מרגע ההודעה עד הלום: מה עשיתי שבבהלות כזאת נקראתי? שב תירגע לא עשית כלום, קראנו לך שאתה אולי תוכל אתה לעזור לנו בזיהויה של גופה אלמונית שנמצאה אתמול בערב ללא רוח חיים על שפת הים ויש סיכוים והם אומנם קלושים שהכרת אותה בזמן כל שהו ואם תצליח לזהותה יחסך לנו זמן יקר.ובעודו מדבר שלף מהמגרה שעל השולחן מעטפה לבנה, ואני עוקב אחרי תנועותיו כאשר כל מחשבותיי נתונים בשאלה מי יכולה להיות אותה אישה אלמונית ובאיזה צורה התקיים הקשר שלי עימה כל הסימנים מצביעים רק עלייה על שרה וככל שאני מפשפש ומנסה לעלות בזיכרוני אישה אחרת אני לא אני לא מעלה דבר... ובתוך כל המחשבות וסערות הנפש שמתחוללות בנפשי אני שומע את קולו פונה אליי : לקחתי את מה שצריך עלינו להגיע כמה שיותר מהר למכון לרפואה משפטית אתה מוכן? כאלו מיתוך חלום בלהות קולו הקפיץ אותי ,ומבלי לחשוב מיהרתי להשיב בחיוב. הנסיעה למכון לא ארכה זמן רב אבל לאורך כל הדרך החשש כרסם הציק כאילו מישהו מצביע ומטיל את כול האשמה ולמעשה לא הייתי צריך שמישהו ,אפילו ברמז קל שירים אצבע מאשימה עליי,כי ממלה לקחתי את כל האחריות והאשמה ,כן אשמה! אני זה שיריתי לעברה את חיצי הקנאה ,אני זה שבגללו נקרעה נפשה בין היותה עימי בבית לבין חיפוש אחרי התרופה היא אהבה אותי בכול מאודה וכהוכחה לזאת כל אותם הכספים שבוזבזו על ידה כמעט במשך כל זמן היכרותנו,ובל נישכח את הכספים שכל יום לפני עזיבתה את הבית , הייתה משאירה על השולחן . רק עכשיו מתבררת לי התמונה העגומה ואין בי גם את המילים לתאר את בושתי לא הייתי ראוי לה .. עצירת המכונית הפסיקה לפתע את הלך מחשבותיי ופתאום אני מוצא את עצמי הולך אחרי החוקר לעבר חדר המתים ופוסע בין המיטות המכוסות בסדנים לבנים אשר לא משאירים בך צל ספק מה מסתירים בחובם המיטות הסדינים הלבנים ביחד עים הריחות המוזרים משרים בך רגש חדש שלא ידעת קודם,רגש המעמיד בספק את עצם קיומך על פני האדמה,ופותח בפניך את השאלה שתמיד נשאלת אם כי לא במפוקחות כזאת: מי אתה ולאן אתה הולך ומה מונע בידך להרים ידיים ולפרוש כשאתה נתון כמעט כל חייך בסבל נורא ובמאבק מתמיד. עים כל המחשבות העגומות המתרוצצות במוחי המשכתי לקרטע אחרי החוקר לעבר המיטה שעמדה בסוף החדר, מיטה כמו כל המיטות הרבות שחלקן מאוכלסות וחלקן עומדות ריקות ושוממות כאלו הן מחכות לקבל עוד קורבן מאושר שהלך לעולמו... החוקר נגש למיטה ובלי לחכות ,כמו דבר המובן מאליו ולא נראה שום סימן של התרגשות מה שמלמד שהוא רגיל בכך וזאת לא הגופה הראשונה שהוא מציג . הוא הסית את הסדין העל פני הגופה ,כשאני עומד נטוע רחוק בוהה בו בעניים קמות וחושש להתקרב.אך מבטו הנמרץ כאילו הפציר בי להתקרב למיטה ואני כמו מובל לטבח ברגליים כבדות מתקרב למיטה ופוקח את עייני בחרדה ולמראה פנייה פרצה מפי אנחת רווחה. האישה שבתוך המיטה אלמונית בשבילי ואני כלל לא מכיר אותה.
בודאי חלק מכם קרא את גרסתו הראשונה של הסיפור הזה שהגשתי לא מזמן וקבלתי הרבה תגובות ועצות שגרמו לי לשוב ולהתחבט בתוכן הסיפור ומבנהו ומה ניתן לקצר ומה לשפר. ולהפתעתי נוכחתי לדעת שמתוך תשעת העמודים אפשר לותר ,ועוד ישאר אותו הספור שהתכוונתי להוציא מידי. בשירם שלי ,בדרך כלל אני לא מבקש עיצה כי יש לי בזה נסיון רב לעומת זאת הסיפור הזה הוא נסיוני הראשון על כן אנא תגיבו ואם יש צורך ומקום אפילו לקטול מבלי להתחשב. תודה שחר יום אחד קיבלתי טלפון הודעה קצרה שבה נאמר שעליי לסור בדחיפות האפשרית לתחנת משטרה הקרובה ולהתייצב במחלקה לזיהוי פלילי אצל חוקר בשם דהן.חוץ מהדברים האלה לא נאמר דבר לא ידעתי מה לחשוב ,חששות כבדים צפו במוחי ,התחלתי לחטט בזיכרוני לבדוק שוב ושוב את עצמי אם עשיתי איזה דבר רע, איזה פשע גרמתי במודע ולא מודע? אפס, לא העליתי דבר, מה יכול להיות? מה פשר ההודעה הזאת?מדוע לא אמרו את הסיבה? השאלות האלה לא נתנו לי מנוח אפילו לרגע קט ובמצב הזה נדחפתי עם כול המבוכה והסקרנות לתחנת המשטרה כשדופק ליבי הולם בחוזקה בגלים גלים מאיים להתפקע בתוך קרביי, מהחשש הלא נודע אשר צפוי לי בתחנת המשטרה. וכך עם רגליים רועדות דידיתי לעבר דלת לשכתו של החוקר שאמור הייתי לפגוש, וביד רוטטת הקשתי על הדלת. לא הייתי צריך הרבה זמן להמתין ומעברה השני נשמע קול המורה לי להיכנס. מאחרי שולחן משרדי גדול ישב שוטר גדול מימדים אשר די במבט חטוף אחד במראהו יעביר בך אימה. וכאילו שהוא מציץ בנשמתי וחש את המצוקה העזה שאני נתון בה הפתיע אותי בקולו הרך והאבהי ובניגוד למראהו חמור הסבר, הורה לי לשבת מולו על הכיסא ליד השולח . ועוד לפני שהספקתי להתיישב פרצה מפי השאלה שרדפה אותי מרגע ההודעה עד הלום: מה עשיתי שבבהלות כזאת נקראתי? שב תירגע לא עשית כלום, קראנו לך שאתה אולי תוכל אתה לעזור לנו בזיהויה של גופה אלמונית שנמצאה אתמול בערב ללא רוח חיים על שפת הים ויש סיכוים והם אומנם קלושים שהכרת אותה בזמן כל שהו ואם תצליח לזהותה יחסך לנו זמן יקר.ובעודו מדבר שלף מהמגרה שעל השולחן מעטפה לבנה, ואני עוקב אחרי תנועותיו כאשר כל מחשבותיי נתונים בשאלה מי יכולה להיות אותה אישה אלמונית ובאיזה צורה התקיים הקשר שלי עימה כל הסימנים מצביעים רק עלייה על שרה וככל שאני מפשפש ומנסה לעלות בזיכרוני אישה אחרת אני לא אני לא מעלה דבר... ובתוך כל המחשבות וסערות הנפש שמתחוללות בנפשי אני שומע את קולו פונה אליי : לקחתי את מה שצריך עלינו להגיע כמה שיותר מהר למכון לרפואה משפטית אתה מוכן? כאלו מיתוך חלום בלהות קולו הקפיץ אותי ,ומבלי לחשוב מיהרתי להשיב בחיוב. הנסיעה למכון לא ארכה זמן רב אבל לאורך כל הדרך החשש כרסם הציק כאילו מישהו מצביע ומטיל את כול האשמה ולמעשה לא הייתי צריך שמישהו ,אפילו ברמז קל שירים אצבע מאשימה עליי,כי ממלה לקחתי את כל האחריות והאשמה ,כן אשמה! אני זה שיריתי לעברה את חיצי הקנאה ,אני זה שבגללו נקרעה נפשה בין היותה עימי בבית לבין חיפוש אחרי התרופה היא אהבה אותי בכול מאודה וכהוכחה לזאת כל אותם הכספים שבוזבזו על ידה כמעט במשך כל זמן היכרותנו,ובל נישכח את הכספים שכל יום לפני עזיבתה את הבית , הייתה משאירה על השולחן . רק עכשיו מתבררת לי התמונה העגומה ואין בי גם את המילים לתאר את בושתי לא הייתי ראוי לה .. עצירת המכונית הפסיקה לפתע את הלך מחשבותיי ופתאום אני מוצא את עצמי הולך אחרי החוקר לעבר חדר המתים ופוסע בין המיטות המכוסות בסדנים לבנים אשר לא משאירים בך צל ספק מה מסתירים בחובם המיטות הסדינים הלבנים ביחד עים הריחות המוזרים משרים בך רגש חדש שלא ידעת קודם,רגש המעמיד בספק את עצם קיומך על פני האדמה,ופותח בפניך את השאלה שתמיד נשאלת אם כי לא במפוקחות כזאת: מי אתה ולאן אתה הולך ומה מונע בידך להרים ידיים ולפרוש כשאתה נתון כמעט כל חייך בסבל נורא ובמאבק מתמיד. עים כל המחשבות העגומות המתרוצצות במוחי המשכתי לקרטע אחרי החוקר לעבר המיטה שעמדה בסוף החדר, מיטה כמו כל המיטות הרבות שחלקן מאוכלסות וחלקן עומדות ריקות ושוממות כאלו הן מחכות לקבל עוד קורבן מאושר שהלך לעולמו... החוקר נגש למיטה ובלי לחכות ,כמו דבר המובן מאליו ולא נראה שום סימן של התרגשות מה שמלמד שהוא רגיל בכך וזאת לא הגופה הראשונה שהוא מציג . הוא הסית את הסדין העל פני הגופה ,כשאני עומד נטוע רחוק בוהה בו בעניים קמות וחושש להתקרב.אך מבטו הנמרץ כאילו הפציר בי להתקרב למיטה ואני כמו מובל לטבח ברגליים כבדות מתקרב למיטה ופוקח את עייני בחרדה ולמראה פנייה פרצה מפי אנחת רווחה. האישה שבתוך המיטה אלמונית בשבילי ואני כלל לא מכיר אותה.
