No name for now
New member
הגיגים על אזכרה וזכרון
יום שישי לפני שבוע וחצי היה 16 שנים לנפילת אבי. אני ואמי הגענו ראשונות לבית הקברות ועד שכל השאר הגיעו ניקינו וסידרנו את הקבר. ב-10 הגיעו כולם חוץ מסבתי ואחיו הגדול של אבי (שנסע להביא אותו) כיוון שהם התעקבו בדרך, כולנו חיכינוי וצחקנו שסבתא בטח נורא עצבנית כי היא לא אוהבת איחורים לאזכרה והיה מי שקיבל על זה צעקות בעבר. החזן הצבאי והקצינה ממדור נפגעים (קצינה זוטרה) המתינו בשקט בצד. לסיכום הנוכחים השנה הגיעו רק קרובים מדרגה ראשונה (אבל כולם). החזן ניהל את הטקס שנמשך לכל היותר 5 דקות (באמת) ואח"כ הוא והקצינה נפרדו מאיתנו. מיותר לציין שהקצינה אותה פגשנו לראשונה לא התעניינה, לא שאלה, השיבה כמה תשובות לקוניות לגבי ראש המדור החדשה וזהו, אפשר לומר שמרגע שמגיעה קצינה חדשה צריך לעשות restart, אף אחד לא מכיר אותנו ולא יודע עלינו כלום. בדרך החוצה קצת דיברנו על ענייני יום יום והתפזרנו. אפשר לסכם את האזכרה בתחושה של דכדוך. ביום חמישי רקדתי בחוג לריקודי עם ב-1:30 בלילה המרקידים עוברים לריקודים שכמעט לא רוקדים (בונוס למי שנשאר עד הסוף) ופתאום השמיעו את השיר "חבצלת השרון" אבא שלי אהב את הזמר חיים משה, ומשום מה דווקא השיר הזה תמיד מזכיר לי את אבא, למרות שאני מכירה (ורוקדת) הרבה שירים של חיים משה, ואני לא זוכרת אם אבא אהב את השיר. נטשתי את בן-שיחי בהסברים מבולבלים ורצתי לרחבה לרקוד את הריקוד (שאני בקושי זוכרת), וחשבתי על אבא
אין לי שום דבר נגד הטקס הדתי, הוא מאוד חשוב לי ואני מגדירה את עצמי מסורתית ומאמינה אבל בשנים האחרונות הוא נראה לי כ"כ מאולץ. שיר אחד קטן עשה השנה את העבודה הרבה יותר טוב בשבילי את האזכרה של החיל אני גם מחרימה לאחר עוגמת הנפש שנגרמה לי בשנה שעברה, שבעקבותיה חזרתי הביתה בוכה עוד לפני שהטקס התחיל כיוון שלא הרשו לי להיכנס כיוון ששר הבטחון צפוי להגיע עוד חצי שעה
יום שישי לפני שבוע וחצי היה 16 שנים לנפילת אבי. אני ואמי הגענו ראשונות לבית הקברות ועד שכל השאר הגיעו ניקינו וסידרנו את הקבר. ב-10 הגיעו כולם חוץ מסבתי ואחיו הגדול של אבי (שנסע להביא אותו) כיוון שהם התעקבו בדרך, כולנו חיכינוי וצחקנו שסבתא בטח נורא עצבנית כי היא לא אוהבת איחורים לאזכרה והיה מי שקיבל על זה צעקות בעבר. החזן הצבאי והקצינה ממדור נפגעים (קצינה זוטרה) המתינו בשקט בצד. לסיכום הנוכחים השנה הגיעו רק קרובים מדרגה ראשונה (אבל כולם). החזן ניהל את הטקס שנמשך לכל היותר 5 דקות (באמת) ואח"כ הוא והקצינה נפרדו מאיתנו. מיותר לציין שהקצינה אותה פגשנו לראשונה לא התעניינה, לא שאלה, השיבה כמה תשובות לקוניות לגבי ראש המדור החדשה וזהו, אפשר לומר שמרגע שמגיעה קצינה חדשה צריך לעשות restart, אף אחד לא מכיר אותנו ולא יודע עלינו כלום. בדרך החוצה קצת דיברנו על ענייני יום יום והתפזרנו. אפשר לסכם את האזכרה בתחושה של דכדוך. ביום חמישי רקדתי בחוג לריקודי עם ב-1:30 בלילה המרקידים עוברים לריקודים שכמעט לא רוקדים (בונוס למי שנשאר עד הסוף) ופתאום השמיעו את השיר "חבצלת השרון" אבא שלי אהב את הזמר חיים משה, ומשום מה דווקא השיר הזה תמיד מזכיר לי את אבא, למרות שאני מכירה (ורוקדת) הרבה שירים של חיים משה, ואני לא זוכרת אם אבא אהב את השיר. נטשתי את בן-שיחי בהסברים מבולבלים ורצתי לרחבה לרקוד את הריקוד (שאני בקושי זוכרת), וחשבתי על אבא