הגיגים על שעון מעורר
איך גדלים? איך לומדים ומתפתחים ואוהבים ונושמים ועושים את כל הדברים שבעצם "חייבים" וברור שכולם יודעים איך עושים. את הדברים הכי בסיסיים – לנשום/ לאהוב/ לשתות/ לאכול/ לחרבן להשתין- למה צריך ללמוד לעשות את זה שוב? ברור לי ששום דבר לא לגמרי עובד כמו שהממונה על הטבע התכוון שיעבוד. איך "מתחברים" לפנימיות ולאני האמיתי? איך שומעים את הנשמה? איך מצליחים להבין אותה? באיזה שפה היא מדברת? מה היא בעצם מבקשת? צפתי, ריחפתי, חיפשתי, נרדמתי, ובסוף – הפסקתי לחפש. המשכתי ללכת כמו מתוך חלום, כמו מתוך נימנום תמידי שלא נגמר עם השעון המעורר בבוקר. לחצתי על "סנוז" והמשכתי לישון. עד שהפסקתי (כמעט לגמרי) לשמוע את הזמזום. באיזה שהוא מקום – היה לי ברור שאני צריכה להתעורר. לשמוע את הגלים, להריח את הפרחים, לנשום את הירוק, לטעום את המלוח של המים. זכרתי במעורפל שיש גם נשמה, אי שם בתוכי. שיש ילדה קטנה שעדיין לא מימשה את החלומות שלה. האמת היא שלא תמיד זכרתי אותה. לא לגמרי זכרתי את החלומות. השעון הזה לא וויתר עלי. הוא לא הפסיק לצלצל למרות שהבטריה שלו כמעט התרוקנה. הוא החליט שהוא חייב להצליח – כי הנה עוד מעט יקרה אסון, תתרחש תאונה נוראית – ואני – אני מנומנמת ולא שמה לב. פקקים באוזניים? הפסקת חשמל והשעון ללא בטריות לגיבוי? הזיזו את השעון יומיים אחורה ולא שמתי לב? זו לא אשמתו. הוא באמת ניסה – אבל אני לא הייתי שם בשבילו. עבדתי, לא הצלחתי לשים גבולות, התמכרתי – וזה בכלל לא היה מעניין. למדתי, אבל לא את הדברים החשובים. לא את הדברים שיעשו אותי מאושרת. ביליתי, אבל אני לא ממש זוכרת. נפגשתי, צחקתי, ראיתי קראתי – אבל כל הזמן נשארתי מנומנמת. אז הוא החליט שאין ברירה. ואני חייבת להתעורר. אז התעוררתי. זה לא לגמרי ברור, נכון שזה חלום? סתם חלום רע שעוד מעט יעבור. נכון? סרטן. אני מתמודדת עם סרטן. אז עכשיו אני ערה. שתי העיניים קרועות לרווחה. מזכירה לעצמי לנשום. עומדת עם שתי רגליים מחוץ למיטה. ערה. וזה כל כך מעייף. זה כל כך מתיש שאני מחכה לשניה שהוא לא ישים לב וייתן לי להזדחל חזרה למיטה. לישון כמו הדובים – ולקום כשהכל יעבור. אבל בגלל זה הוא שעון – כדי למנוע את האסון – כי הרי הייתה עלולה לקרות לי תאונה נוראית – כשאני מסתובבת ככה מנומנמת ולא שמה לב לפרחים ולציפורים ולעצים ולחלומות ולצבעים ולילדה הקטנה שכבר רוצה ילדה משל עצמה. אז הוא לא מרשה לישון. והפעם – אני מקשיבה. ואפילו – קצת אומרת תודה. תודה שהערת אותי. וזה קצת מפחיד – עכשיו הטעם הוא אחר. השוקולד יותר מתוק. והפסטה יותר מתובלת. והצבע יותר צלול. יש מיליון גוונים וצורות ועיגולים ופסים. והעור קצת יותר מרגיש. והחיבוק קצת יותר מעיז. והלב קצת יותר נפתח. והחלומות – הם מעיזים להיות. והילדה הקטנה מרשה לעצמה להזכיר שהיא כאן. מחכה קצת לחיבוק, מחכה שישאלו אותה מה דעתה ומה בעצם היא אוהבת. וזה קשה – כי בעצם הכל מונח על הכתפיים של הילדה הקטנה שהיא אני. לבחור. להחליט. חיים או שינה. ואני לא רוצה לאכזב אותה- אותי בפעם השניה. כי נרדמתי כבר פעם אחת בשמירה. ועכשיו – כשיש לי את זכות הבחירה – זה נורא קשה. תשדירי הבחירות מבלבלים. ויש המון רעש וצלצולים. אבל מה אני רוצה? מה באמת אני רוצה? זאת החלטה מדי חשובה. אני צריכה לישון על זה … הלילה. אבל הפעם - אני יודעת שהוא שם, ומבטיחה לעצמי לא לשכוח את הצלצול שלו - שהחזיר אותי לחיים.
איך גדלים? איך לומדים ומתפתחים ואוהבים ונושמים ועושים את כל הדברים שבעצם "חייבים" וברור שכולם יודעים איך עושים. את הדברים הכי בסיסיים – לנשום/ לאהוב/ לשתות/ לאכול/ לחרבן להשתין- למה צריך ללמוד לעשות את זה שוב? ברור לי ששום דבר לא לגמרי עובד כמו שהממונה על הטבע התכוון שיעבוד. איך "מתחברים" לפנימיות ולאני האמיתי? איך שומעים את הנשמה? איך מצליחים להבין אותה? באיזה שפה היא מדברת? מה היא בעצם מבקשת? צפתי, ריחפתי, חיפשתי, נרדמתי, ובסוף – הפסקתי לחפש. המשכתי ללכת כמו מתוך חלום, כמו מתוך נימנום תמידי שלא נגמר עם השעון המעורר בבוקר. לחצתי על "סנוז" והמשכתי לישון. עד שהפסקתי (כמעט לגמרי) לשמוע את הזמזום. באיזה שהוא מקום – היה לי ברור שאני צריכה להתעורר. לשמוע את הגלים, להריח את הפרחים, לנשום את הירוק, לטעום את המלוח של המים. זכרתי במעורפל שיש גם נשמה, אי שם בתוכי. שיש ילדה קטנה שעדיין לא מימשה את החלומות שלה. האמת היא שלא תמיד זכרתי אותה. לא לגמרי זכרתי את החלומות. השעון הזה לא וויתר עלי. הוא לא הפסיק לצלצל למרות שהבטריה שלו כמעט התרוקנה. הוא החליט שהוא חייב להצליח – כי הנה עוד מעט יקרה אסון, תתרחש תאונה נוראית – ואני – אני מנומנמת ולא שמה לב. פקקים באוזניים? הפסקת חשמל והשעון ללא בטריות לגיבוי? הזיזו את השעון יומיים אחורה ולא שמתי לב? זו לא אשמתו. הוא באמת ניסה – אבל אני לא הייתי שם בשבילו. עבדתי, לא הצלחתי לשים גבולות, התמכרתי – וזה בכלל לא היה מעניין. למדתי, אבל לא את הדברים החשובים. לא את הדברים שיעשו אותי מאושרת. ביליתי, אבל אני לא ממש זוכרת. נפגשתי, צחקתי, ראיתי קראתי – אבל כל הזמן נשארתי מנומנמת. אז הוא החליט שאין ברירה. ואני חייבת להתעורר. אז התעוררתי. זה לא לגמרי ברור, נכון שזה חלום? סתם חלום רע שעוד מעט יעבור. נכון? סרטן. אני מתמודדת עם סרטן. אז עכשיו אני ערה. שתי העיניים קרועות לרווחה. מזכירה לעצמי לנשום. עומדת עם שתי רגליים מחוץ למיטה. ערה. וזה כל כך מעייף. זה כל כך מתיש שאני מחכה לשניה שהוא לא ישים לב וייתן לי להזדחל חזרה למיטה. לישון כמו הדובים – ולקום כשהכל יעבור. אבל בגלל זה הוא שעון – כדי למנוע את האסון – כי הרי הייתה עלולה לקרות לי תאונה נוראית – כשאני מסתובבת ככה מנומנמת ולא שמה לב לפרחים ולציפורים ולעצים ולחלומות ולצבעים ולילדה הקטנה שכבר רוצה ילדה משל עצמה. אז הוא לא מרשה לישון. והפעם – אני מקשיבה. ואפילו – קצת אומרת תודה. תודה שהערת אותי. וזה קצת מפחיד – עכשיו הטעם הוא אחר. השוקולד יותר מתוק. והפסטה יותר מתובלת. והצבע יותר צלול. יש מיליון גוונים וצורות ועיגולים ופסים. והעור קצת יותר מרגיש. והחיבוק קצת יותר מעיז. והלב קצת יותר נפתח. והחלומות – הם מעיזים להיות. והילדה הקטנה מרשה לעצמה להזכיר שהיא כאן. מחכה קצת לחיבוק, מחכה שישאלו אותה מה דעתה ומה בעצם היא אוהבת. וזה קשה – כי בעצם הכל מונח על הכתפיים של הילדה הקטנה שהיא אני. לבחור. להחליט. חיים או שינה. ואני לא רוצה לאכזב אותה- אותי בפעם השניה. כי נרדמתי כבר פעם אחת בשמירה. ועכשיו – כשיש לי את זכות הבחירה – זה נורא קשה. תשדירי הבחירות מבלבלים. ויש המון רעש וצלצולים. אבל מה אני רוצה? מה באמת אני רוצה? זאת החלטה מדי חשובה. אני צריכה לישון על זה … הלילה. אבל הפעם - אני יודעת שהוא שם, ומבטיחה לעצמי לא לשכוח את הצלצול שלו - שהחזיר אותי לחיים.