הגיגים פדגוגיים
אתמול בחמש אחרי הצהרים הלכתי עם אמא למכולת ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור..זה לא כלכך נעים לראות גן סוגר. פעם, לכולנו הייתה אהבה למוסד הלימודי שנמצא לרוב במבנה בטון מכוער, זו מן קונספירציה של אדריכלים. אהבנו ללכת לראות את החברים, לשחק בכל המשחקים, לשיר את השירים הטפשיים והחמודים, חלקנו אהבו את הגננת. לכל אחד היה תירוץ למה הוא אוהב ללכת לגן. ואז הגענו לכיתה אלף. על סמך זיכרון אישי, אני זוכרת שנורא אהבתי ללכת לבי``ס, ולצבוע מילה בכתב בלון שכתוב עליה ``יוסי``. גם היה לי קול יפה, אז שרתי בפסטיגל של סוף שנה וזכיתי מקום שני עם השיר של ריטה ``כובע קסמים``. קיבלתי ספר מוזר על גמדון עיפרון, שכותב סיפורים והולך לקבל השראה מהם בכל מיני מקומות. עד היום יש לי אותו. ואז, אט אט, האהבה נעלמה. השגרה. השגרה היא האויב הכי גדול של החיים. ברגע שהגענו לחטיבה, הקונספט קצת השתנה, פתאום לעבור מכיתה לכיתה במקום להשאר תקוע במקום אחד, לא לראות הרבה את המחכנת שלך, וכל מקצוע מורה אחר עם שגיונות אחרים. אבל עדיין, כבר אז היו סימנים של עייפות החומר. הגענו סופסוף לתיכון. אנחנו גדולים עכשיו. ישר תוקעים אותך ליד השמיניסטים, בשביל שתרגיש הכי קטן שאפשר. מרגישים בערך את הסוף, אך עדיין לא מודעים לו, כי יש עוד שלוש שנים שלמות. אתה מגיע בעצם לשיא גיל ההתבגרות (ניתן לויכוח), ופתאום הכל מסובך ומתוסבך, ואתה חושב שכבר הכל קרא ואתה יודע הכל, ובעצם, אתה לא יודע כלום. רק שישיסט מסכן. מה גם שכשהיית בחטיבה, כל פעם היו שביתות לתיכוניסטים, ועכשיו שאתה בעצמך כזה, פתאום השביתות הם לקטנים, קונספירציה נוספת (הי, אני ממש יכולה להיות מל גבסון. טוב, אחרי ניתוח מסוים) יא מגיעה ושם כבר בכלל הכל מבולגן. סנדוויץ. זו מן שנה תקועה שכזו, בלי שום תכלית ותועלת (אולי חוץ מהמשצים שקצת האירו את אפלת השנה ההיא). אי שם בתוכנית עניין של זמן, שעוד שודרה ביסודי שלנו, הראו כיתה יא טיפוסית. למה אצלנו אין אנשים כלכך יפים הא ??
. טוב, לא אכחיש. המצב לא כזה גרוע אצלנו. ועכשיו. הסוף הסופי. כיתה יב. כולם מפנטזים להגיע אליה, אך כשאתה מגיע אליה, אתה לא מבין מה אתה עושה שם. אתה הכי גדול. אין יותר למעלה מזה. בבי``ס שלי אני בקומה הכי עליונה שיש, דבר לא תמיד נחמד, כי יש המוןן מדרגות. אתה הולך לך, בידיעה שחייבים להשקיע. זה הרי הסוף, אבל המרץ נגמר עוד הרחק הרחק בכיתה י`, שם הרגשת כלי שנכנס רק עכשיו לתיכון. ואז אתה חושב לעצמך, מה עכשיו. לאן עכשיו. צו ראשון בדצמבר, ולעזאזל צבא עוד שנה (לפחות לחלקנו). כמו שאמרתי פעם, ואמשיך לומר. משהו רקוב בממלכת דנמרק. לא הכל יפה כמו בעולם הלגו
אתמול בחמש אחרי הצהרים הלכתי עם אמא למכולת ובדרך ראינו שהגן שלנו סגור..זה לא כלכך נעים לראות גן סוגר. פעם, לכולנו הייתה אהבה למוסד הלימודי שנמצא לרוב במבנה בטון מכוער, זו מן קונספירציה של אדריכלים. אהבנו ללכת לראות את החברים, לשחק בכל המשחקים, לשיר את השירים הטפשיים והחמודים, חלקנו אהבו את הגננת. לכל אחד היה תירוץ למה הוא אוהב ללכת לגן. ואז הגענו לכיתה אלף. על סמך זיכרון אישי, אני זוכרת שנורא אהבתי ללכת לבי``ס, ולצבוע מילה בכתב בלון שכתוב עליה ``יוסי``. גם היה לי קול יפה, אז שרתי בפסטיגל של סוף שנה וזכיתי מקום שני עם השיר של ריטה ``כובע קסמים``. קיבלתי ספר מוזר על גמדון עיפרון, שכותב סיפורים והולך לקבל השראה מהם בכל מיני מקומות. עד היום יש לי אותו. ואז, אט אט, האהבה נעלמה. השגרה. השגרה היא האויב הכי גדול של החיים. ברגע שהגענו לחטיבה, הקונספט קצת השתנה, פתאום לעבור מכיתה לכיתה במקום להשאר תקוע במקום אחד, לא לראות הרבה את המחכנת שלך, וכל מקצוע מורה אחר עם שגיונות אחרים. אבל עדיין, כבר אז היו סימנים של עייפות החומר. הגענו סופסוף לתיכון. אנחנו גדולים עכשיו. ישר תוקעים אותך ליד השמיניסטים, בשביל שתרגיש הכי קטן שאפשר. מרגישים בערך את הסוף, אך עדיין לא מודעים לו, כי יש עוד שלוש שנים שלמות. אתה מגיע בעצם לשיא גיל ההתבגרות (ניתן לויכוח), ופתאום הכל מסובך ומתוסבך, ואתה חושב שכבר הכל קרא ואתה יודע הכל, ובעצם, אתה לא יודע כלום. רק שישיסט מסכן. מה גם שכשהיית בחטיבה, כל פעם היו שביתות לתיכוניסטים, ועכשיו שאתה בעצמך כזה, פתאום השביתות הם לקטנים, קונספירציה נוספת (הי, אני ממש יכולה להיות מל גבסון. טוב, אחרי ניתוח מסוים) יא מגיעה ושם כבר בכלל הכל מבולגן. סנדוויץ. זו מן שנה תקועה שכזו, בלי שום תכלית ותועלת (אולי חוץ מהמשצים שקצת האירו את אפלת השנה ההיא). אי שם בתוכנית עניין של זמן, שעוד שודרה ביסודי שלנו, הראו כיתה יא טיפוסית. למה אצלנו אין אנשים כלכך יפים הא ??
. טוב, לא אכחיש. המצב לא כזה גרוע אצלנו. ועכשיו. הסוף הסופי. כיתה יב. כולם מפנטזים להגיע אליה, אך כשאתה מגיע אליה, אתה לא מבין מה אתה עושה שם. אתה הכי גדול. אין יותר למעלה מזה. בבי``ס שלי אני בקומה הכי עליונה שיש, דבר לא תמיד נחמד, כי יש המוןן מדרגות. אתה הולך לך, בידיעה שחייבים להשקיע. זה הרי הסוף, אבל המרץ נגמר עוד הרחק הרחק בכיתה י`, שם הרגשת כלי שנכנס רק עכשיו לתיכון. ואז אתה חושב לעצמך, מה עכשיו. לאן עכשיו. צו ראשון בדצמבר, ולעזאזל צבא עוד שנה (לפחות לחלקנו). כמו שאמרתי פעם, ואמשיך לומר. משהו רקוב בממלכת דנמרק. לא הכל יפה כמו בעולם הלגו