הגיגים של מאומצת בוגרת (2)
לא מאמינה שעברה כבר יותר משנה מאז שכתבתי את הפוסט הזה:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=74&MessageId=171677584#171728510
שנה שלמה שבה הספקתי כל כך הרבה דברים וגם כל כך הרבה דברים בחיים שלי השתנו. סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד במקצוע, עזבתי את הבית של ההורים ועכשיו אני גרה לבד. מתחילה לבנות את ה"חיים האמיתיים", מתחילה להבין מה זה להיות אדם בוגר, מה זה להיות ברשות עצמי. והעצמי הזה מביא איתו הרבה שאלות, הרבה מחשבות וגם הרבה סיפוק.
פתאום אני חושבת לעצמי למה אני מרגישה שוב את הצורך לכתוב פה. ואז אני חוזרת לפוסט הקודם וקוראת אותו, וקוראת את התגובות והשאלות שעלו בעקבותיו, ומרגישה טוב. טוב לקרוא ולשמוע מה אנשים חושבים, מה אנשים עוברים, אנשים שהתמודדו או מתמודדים עם מצבים דומים. טוב גם לדעת שבאיזה שהוא מקום יש עוד מישהו שמרגיש דומה או אותו הדבר. וואלה טוב גם לדעת שהחוויות שלי יכולות לעזור ולהרגיע אנשים אחרים. הצורך הזה לכתוב פה הוא גם מתוך התחושה שפה לא שופטים אותי, ואני יכולה לכתוב מה שאני מרגישה וחושבת, וזה בסדר.
לפני כמה זמן גיליתי במקרה שמישהו שהכרתי בלימודים גם כן מאומץ והתחלנו להחליף חוויות מהילדות ומתקופת ההתבגרות. גיליתי שאנחנו קצת הפכים בצורה שבה גדלנו ובדעות שלנו, הרגשתי שאני מדברת למין "אימוץ מראה" שלי. ראיתי והבנתי כל מה שהוא אומר, רק שאצלי הכל הפוך. אני, כמו שכבר סיפרתי, מאומצת עם שלט (וואחד שלט J ), והוא מאומץ שדומה להוריו. אני עדיין לא הגעתי לשלב שבו אני רוצה לפתוח את תיק האימו ממש ואולי אף ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים, והוא לעומתי כבר נפגש עם האמא. משהו בשיחה הזו טלטל אותי קצת, טלטל אותי לגמרי. באיזה שהוא מובן השיחה הזו הייתה כמו קריאת השכמה אבל לא כזו שגרמה לי לעשות מעשה, אלא העירה בי מחשבות שהיו חדשות לי. אני! זו שלא דומה להורים וכביכול אמורה להרגיש לא שייכת מרגישה כל כך במקום שלי, עד לרמה שלא רוצה לפתוח את תיק האימוץ כדי לא (אולי) להרוס את הטוב הזה שיש לי. ואולי זו בעצם הנקודה שאני חותרת אליה. יכול להיות שאי שם יש איש / אישה / בחור / בחורה שמחפשים אותי? שמבקשים להודיע להם אם ארצה אי פעם לפתוח את התיק ולהפגש? יכול להיות שעבורם אני יכולה להיות סגירת מעגל? תשובה לשאלה כלשהי?
כבר כמה זמן שאני מתחבטת בדברים הללו. בתחושה הזו שטוב לי ואני שלמה עם המקום שלי בחיים, אבל שיש לי אחים ביולוגיים שלא אומצו ושככל הידוע לי גדלו במערכת. שכנראה (מדברי העו"ס) שהם נמצאים במקום פחות טוב בחיים, ושלא זכו להזדמנויות שאני זכיתי להן. בתחושה הזו של מצד אחד "אשמה" על כך שזכיתי להורים כאלו מקסימים ומצד שני הידיעה שגם אני נפלתי "קורבן" לאותם מעשים אלימים כמו אחי הביולוגיים. בתחושה הזו שאני מפחדת לפתוח את התיק כי אני לא רוצה לפגוע בטוב הזה שיש לי, ובתחושה הזו שאולי, ורק אולי, זה מעשה קצת אנוכי?
לא מאמינה שעברה כבר יותר משנה מאז שכתבתי את הפוסט הזה:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=74&MessageId=171677584#171728510
שנה שלמה שבה הספקתי כל כך הרבה דברים וגם כל כך הרבה דברים בחיים שלי השתנו. סיימתי תואר ראשון, התחלתי לעבוד במקצוע, עזבתי את הבית של ההורים ועכשיו אני גרה לבד. מתחילה לבנות את ה"חיים האמיתיים", מתחילה להבין מה זה להיות אדם בוגר, מה זה להיות ברשות עצמי. והעצמי הזה מביא איתו הרבה שאלות, הרבה מחשבות וגם הרבה סיפוק.
פתאום אני חושבת לעצמי למה אני מרגישה שוב את הצורך לכתוב פה. ואז אני חוזרת לפוסט הקודם וקוראת אותו, וקוראת את התגובות והשאלות שעלו בעקבותיו, ומרגישה טוב. טוב לקרוא ולשמוע מה אנשים חושבים, מה אנשים עוברים, אנשים שהתמודדו או מתמודדים עם מצבים דומים. טוב גם לדעת שבאיזה שהוא מקום יש עוד מישהו שמרגיש דומה או אותו הדבר. וואלה טוב גם לדעת שהחוויות שלי יכולות לעזור ולהרגיע אנשים אחרים. הצורך הזה לכתוב פה הוא גם מתוך התחושה שפה לא שופטים אותי, ואני יכולה לכתוב מה שאני מרגישה וחושבת, וזה בסדר.
לפני כמה זמן גיליתי במקרה שמישהו שהכרתי בלימודים גם כן מאומץ והתחלנו להחליף חוויות מהילדות ומתקופת ההתבגרות. גיליתי שאנחנו קצת הפכים בצורה שבה גדלנו ובדעות שלנו, הרגשתי שאני מדברת למין "אימוץ מראה" שלי. ראיתי והבנתי כל מה שהוא אומר, רק שאצלי הכל הפוך. אני, כמו שכבר סיפרתי, מאומצת עם שלט (וואחד שלט J ), והוא מאומץ שדומה להוריו. אני עדיין לא הגעתי לשלב שבו אני רוצה לפתוח את תיק האימו ממש ואולי אף ליצור קשר עם ההורים הביולוגיים, והוא לעומתי כבר נפגש עם האמא. משהו בשיחה הזו טלטל אותי קצת, טלטל אותי לגמרי. באיזה שהוא מובן השיחה הזו הייתה כמו קריאת השכמה אבל לא כזו שגרמה לי לעשות מעשה, אלא העירה בי מחשבות שהיו חדשות לי. אני! זו שלא דומה להורים וכביכול אמורה להרגיש לא שייכת מרגישה כל כך במקום שלי, עד לרמה שלא רוצה לפתוח את תיק האימוץ כדי לא (אולי) להרוס את הטוב הזה שיש לי. ואולי זו בעצם הנקודה שאני חותרת אליה. יכול להיות שאי שם יש איש / אישה / בחור / בחורה שמחפשים אותי? שמבקשים להודיע להם אם ארצה אי פעם לפתוח את התיק ולהפגש? יכול להיות שעבורם אני יכולה להיות סגירת מעגל? תשובה לשאלה כלשהי?
כבר כמה זמן שאני מתחבטת בדברים הללו. בתחושה הזו שטוב לי ואני שלמה עם המקום שלי בחיים, אבל שיש לי אחים ביולוגיים שלא אומצו ושככל הידוע לי גדלו במערכת. שכנראה (מדברי העו"ס) שהם נמצאים במקום פחות טוב בחיים, ושלא זכו להזדמנויות שאני זכיתי להן. בתחושה הזו של מצד אחד "אשמה" על כך שזכיתי להורים כאלו מקסימים ומצד שני הידיעה שגם אני נפלתי "קורבן" לאותם מעשים אלימים כמו אחי הביולוגיים. בתחושה הזו שאני מפחדת לפתוח את התיק כי אני לא רוצה לפגוע בטוב הזה שיש לי, ובתחושה הזו שאולי, ורק אולי, זה מעשה קצת אנוכי?
