הגיג לסיכום השנה האחרונה
בימים האחרונים יצא לי לחשוב על השנה האחרונה בחיי - שנה שקרה בה כל כך הרבה יותר משקרה בכל ה- 30 שקדמו לה! נכנסתי להריון קל ומאושר שנמשך 5+ חודשים, איבדתי אותו, ושבועים אח"כ איבדתי את אמא שלי המדהימה - האמהות והאמא נחתכו לי בסמיכות כה רבה. הגוף שלי יצא מאיפוס וחזר, נכנסתי שוב להריון, ניסו לפטר אותי ולפני כמה ימים נודע לי שהם לא קיבלו את האישור ואתמול חזרתי לעבודה, למקום ולאנשים שהיו מוכנים לבעוט בי החוצה בלי טיפת סנטימנט, ועכשיו לא יודעים מה לעשות איתי ואיך להסתכל לי בעינים. אם הכל יהיה בסדר אז בדיוק שנה מאיבוד ההריון הראשון ייוולד לו הילד שלי - השני בלב אבל הראשון בחיים. יש סיכוי טוב שנגור אז בבית חדש משלנו, ונהיה ממש משפחה. זה רק נדמה לי או שזה די עמוס? אני מרגישה כאילו עד לפני שנה הייתי במן חממה, ובשנה הזו התחילו "החיים האמיתיים". כל כך הרבה דברים חזקים וחדשים, כאלו טלטלות וטירופים. הסתכלתי בראי לא מזמן והיה נדמה לי שהפנים שלי השתנו - התבגרו (תמיד נראיתי צעירה בהרבה מגילי). לפעמים אני גם מרגישה זקנה ועייפה - אין לי כח למהלומות האלה, כולה רציתי ילד ואיך הכל התדרדר... ולפעמים אני גם מרגישה פשוט בוגרת יותר, אולי שלמה יותר, אחרי כל ההתנסויות האלה, המחוזות הנפשיים ההזויים שביקרתי בהם, עולם שלם של אבל וכאב שלא התקרבתי אליו לפני כן. האם באמת כאלו הם החיים? או שזה יירגע מתישהו? ולמה אני שואלת אתכן את השאלות חסרות התשובה האלו.... אולי כי התרגלתי לשתף אתכן בפינות האפלות שלי, אז חשפתי גם את הפינה הזו, שלא לגמרי קשורה לנושאים הרגילים שלנו, אבל בעצם כל כך כן קשורה.
בימים האחרונים יצא לי לחשוב על השנה האחרונה בחיי - שנה שקרה בה כל כך הרבה יותר משקרה בכל ה- 30 שקדמו לה! נכנסתי להריון קל ומאושר שנמשך 5+ חודשים, איבדתי אותו, ושבועים אח"כ איבדתי את אמא שלי המדהימה - האמהות והאמא נחתכו לי בסמיכות כה רבה. הגוף שלי יצא מאיפוס וחזר, נכנסתי שוב להריון, ניסו לפטר אותי ולפני כמה ימים נודע לי שהם לא קיבלו את האישור ואתמול חזרתי לעבודה, למקום ולאנשים שהיו מוכנים לבעוט בי החוצה בלי טיפת סנטימנט, ועכשיו לא יודעים מה לעשות איתי ואיך להסתכל לי בעינים. אם הכל יהיה בסדר אז בדיוק שנה מאיבוד ההריון הראשון ייוולד לו הילד שלי - השני בלב אבל הראשון בחיים. יש סיכוי טוב שנגור אז בבית חדש משלנו, ונהיה ממש משפחה. זה רק נדמה לי או שזה די עמוס? אני מרגישה כאילו עד לפני שנה הייתי במן חממה, ובשנה הזו התחילו "החיים האמיתיים". כל כך הרבה דברים חזקים וחדשים, כאלו טלטלות וטירופים. הסתכלתי בראי לא מזמן והיה נדמה לי שהפנים שלי השתנו - התבגרו (תמיד נראיתי צעירה בהרבה מגילי). לפעמים אני גם מרגישה זקנה ועייפה - אין לי כח למהלומות האלה, כולה רציתי ילד ואיך הכל התדרדר... ולפעמים אני גם מרגישה פשוט בוגרת יותר, אולי שלמה יותר, אחרי כל ההתנסויות האלה, המחוזות הנפשיים ההזויים שביקרתי בהם, עולם שלם של אבל וכאב שלא התקרבתי אליו לפני כן. האם באמת כאלו הם החיים? או שזה יירגע מתישהו? ולמה אני שואלת אתכן את השאלות חסרות התשובה האלו.... אולי כי התרגלתי לשתף אתכן בפינות האפלות שלי, אז חשפתי גם את הפינה הזו, שלא לגמרי קשורה לנושאים הרגילים שלנו, אבל בעצם כל כך כן קשורה.
