אני כל הזמן
קוראת את מה שאת כותבת, וכל פעם אני מבינה מחדש, עד כמה הוריי, אחיי, וילדיי מרגישים חסרי אונים, עם כל מה שעובר עליי. האמת, אין לי את הכח הנפשי להתעסק עם מה שעובר עליהם, ואני מניחה שגם לאביך עם כל הרצון הטוב שלו, אין את הכח הנפשי לכך, הוא כעת מרוכז בעצמו, כל מה שצריך במצבים כאלה, שהאוהבים, יהיו שם בשבילו, מספיק החיוך בעינייך, ברגעים הקשים, תני לו יד, כדי שיוכל להמשיך הלאה. אל תראי סימני מצוקה, כי זה רק ילחיץ אותו. ואל תאמרי הרבה, הוא כבר יבין, הוא ירגיש את אהבתך, וזה העיקר, לא?