האמת שהייתי כל כך נטו עם הילדים, שאפילו לא פחדתי...
ברגע שהעברנו אותם לבניין ליד (מה שבדיעבד התברר כפעולה לא נכונה. מסתבר שצריך להישאר במקום שלנו, לנעול את כל הדלתות ולהתקשר למשטרה) הרגשתי שהכל בשליטה.
 
שיחקנו איתם כל מיני משחקים שקטים, תוך כדי נאלצנו למחות מול שכנים זועמים שלא אהבו את הפלישה שלנו (הסברנו את המצב לדורמן ולסופרוויזר בבניין והם הכניסו אותנו)ולמרות שהילדים באמת היו בשקט מופתי והתנהגו ממש יפה- עדיין היה להם מה להגיד...
 
אני מניחה שהמלחמה לפני שנתיים חישלה אותי היטב, אחרי שירדתי עם כל הילדים כמה וכמה פעמים למרתף הגן בגן בישראל והרגעתי אותם כששמעו את הטילים עפים- פצצה כבר קטן עליי
 
אגב, היו כמה הורים שהגיעו וראו מה קורה ומיד הציעו עזרה והייתה אמא שהביאה את הילד כשהיינו בבניין ליד, שאלה מה קרה. אמרה "אוקיי" והלכה לדרכה... לא התקשרה לבדוק מה קורה איתו ולא ענתה כשהתקשרנו שיבואו לאסוף.
מצד שני, לא ממש מופתעת במקרה הזה... אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים
מזג האוויר היה אחלה.
