גיימס דין בירוחם
השיר "בצהרי יום" הוא על פי פרשנותי האישית והלא מחיבת סאטירה מבריקה הלועגת לאופן שבו מסתכל ה"מרכז" הלא הוא הבועה הגוש דנית על הפריפריה. השיא אומנם טמון בשורה הנ"ל אולם התהליך נבנה לאוקרך כל השיר: "ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים במרכז המסחרי המאובק התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה כמו טורבו מאובק השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה משתחררים בתענוג בכל הגוף משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח שמצליף אבק וחול על הפרצוף" מה שחשוב כאן לא פחות מהפירוש הספציפי למילים הוא האווירה. הגיבורים (לצורך נוחות יהיו אלה הצמד מאיר ודיוד ברוזה) יורדים דרומה כבר במילה הראשונה בשיר ניתן להבין כי עבורם המקום בו הם נמצאים נחות יותר מהמקום ממנו הגיעו. ברור גם לחלוטין שמדובר בעצירת בינים מקרית בדרך כנראה לאילת בכל אופן הסיטואציה המתוארת בנוסף למוזיקה הבריקה של ברוזה יוצרים תחושה מובהקת של מערבון אמריקאי כמעט נית לדמיין את מאיר ודייוד עוצרים את סוסיהם צמוד למרכז המאובק מותחים את המגפיים והגינס הבלויים ומבצאים הליכה מדודה מתוזמנת היטב ומלאת פוזה של הבאת העולם הגדול לחור הישימון ולילידים היושבים בו. והרי זהו היחס המקובל של אנשי המרכז לפריפריה מקום רחוק בור ואקזוטי מלא בכל מיני בבות וידענים והכי חשוב תלוש מאיתנו מין מקום שאומנם נמצא בארץ אבל נוח נורא להשאיר אותו שם רחוק מיסתורי כמו עיירת דרכים שוממה בתרבות האמריקאית הרי כול העינין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר. גם אנחנו רוצים מרחבים נידחים ועירות שבהם אפשר לעצור ולהשיך הלאה בלי באמת להתייחס לאנשים שחיים שם ולעובדה שגם הם חלק מהעם שלנו הרי ברגע שהם יהפכו לחלק מאיתנו נצטרך להקשיב ולדאוג למצוקות שלהם וזה כל כך לא כמו באמריקה. עד שבאה הנערה ונותנת להם בראש ,
